האם המשבר המדיני עם טראמפ עשוי להפוך למתנה לקמפיין נתניהו? על הנייר, עימות פומבי ומתוקשר בין ראש ממשלת ישראל לבין נשיא ארצות הברית הוא סיוט נורא, בוודאי עבור מנהיג ימין. על אחת כמה וכמה כשמדובר בדונלד טראמפ – שנחשב במשך שנים לידיד הגדול ביותר לישראל בבית הלבן. אלא שבפוליטיקה הישראלית המשונה, הפרדוקס הופך למציאות, והמשבר הנוכחי מול וושינגטון עשוי בהתיכנות מסוימת להפוך למתנה עבור נתניהו בקמפיין הבחירות שלו.
כדי להבין את הדינמיקה הזו, דמיינו לעצמכם ילד שגדל כשהוריו לא אמרו לו "לא". כל צעצוע שביקש קיבל, כל ממתק שחשק הגיע לידיו. הבעיה במצב כזה שעם הזמן הילד מפסיק להעריך את מה שהוא מקבל.
ואז מגיע הרגע שבו ההורים משנים גישה. הברז נסגר, מתחילים להציב גבולות, והתשובה הקבועה הופכת ל"לא". ומאותו יום כל סוכרייה קטנה שהוא מצליח לקבל הופכת להישג של ממש.
עוד באתר:
במידה רבה זה התהליך שעובר גם על הציבור הישראלי. אחרי שהתרגלנו במשך שנים לגיבוי אמריקני אוטומטי - כעת טראמפ הוא כבר לא הנשיא שעסוק רק בלהעביר את השגרירות לירושלים או להכיר בריבונות ברמת הגולן. לפתע הוא מציב גבולות, מגביל את חופש הפעולה של צה"ל, מונע תקיפה רחבה באיראן, מניח משקולות על רגלי חיילינו בלבנון ומשרטט לנו קווים אדומים.
אלא שדווקא כאן טמון גם יתרון פוליטי. ה"תענית המבצעית" שנכפתה על ישראל שינתה את רף הציפיות של הציבור. אם בעבר חיסול של פעיל חיזבאללה או תקיפה בדאחייה היו נתפסים כחלק משגרת הלחימה, היום כל פעולה כזו הופכת לכותרת ראשית ומתקבלת בציבור לא רק כהצלחה מבצעית, אלא גם כהוכחה לכך שנתניהו הצליח לשכנע את וושינגטון להסיר, ולו לרגע, את הרגל מהברקס.
התהליך הזה לא משנה רק את הציפיות לעתיד, אלא גם את האופן שבו הציבור שופט את העבר. ככל שכל פעולה קטנה הופכת להישג, כך מתחדדת ההבנה עד כמה גדולים היו ההישגים שכבר הושגו במהלך המלחמה. פתאום מבינים שחופש הפעולה שצה"ל נהנה ממנו, התקיפות בעומק שטח האויב והמהלכים שנראו אז כמעט מובנים מאליהם, היו למעשה נכסים אסטרטגיים נדירים. רק כשהברז נסגר, מבינים כמה מים זרמו ממנו קודם.
ככל שהבחירות יתקרבו, סביר שהמנגנון הפסיכולוגי הזה רק ילך ויתעצם. כל פעם שנתניהו יצליח לקבל מטראמפ אור ירוק - גם אם שקט, חלקי ומוגבל - לעוד תקיפה בלבנון, לעוד העלאת מדרגה מול חיזבאללה או אפילו לפעולה נקודתית באיראן, הדבר יוצג כהישג מדיני יוצא דופן. מה שבעבר נתפס כמובן מאליו, יהפוך לפתע להוכחה ליכולתו הייחודית לנווט מול הנשיא החזק בעולם ולהשיג עבור ישראל מרחב פעולה.
בשורה התחתונה, נתניהו אינו זקוק לטראמפ שמעניק לו צ'ק פתוח. מבחינה פוליטית, טראמפ קשוח, מגביל ודורשני משרת אותו הרבה יותר. הלחץ האמריקני הופך כל הישג קטן להישג גדול, כל אישור נקודתי לניצחון דיפלומטי, וכל פעולה צבאית להוכחה שרק הוא יודע לחלץ עוד "סוכרייה" מההורה האמריקני שהחליט, לפחות בינתיים, לסגור את חנות הממתקים.
