לא רק בלעם: התמרורים שכולנו פוגשים בחיים

1.

בפרשת השבוע, פרשת בלק, מספרת התורה שכאשר בלעם יצא בדרכו לקלל את ישראל: "ויתייצב מלאך ה' בדרך לשטן לו." על המילים הללו מביא רש"י: ׳מלאך של רחמים היה.׳ ודבריו מעוררים תמיהה.

רחמים? על מי? על ישראל? הרי הקב"ה כבר הודיע לבלעם: "לא תאור את העם כי ברוך הוא". ואם הרחמים היו על בלעם, הדבר תמוה עוד יותר. הרי הוא יצא לקלל את ישראל מתוך שנאה ורשעות. מה אפוא מבקש רש"י ללמד אותנו?

2.

אחד הדברים המפליאים ביותר בפרשת בלק הוא שלאורך כל הדרך בלעם מקבל סימן אחר סימן שהוא צועד בכיוון הלא נכון. לא רמז אחד. לא שניים. שישה תמרורי אזהרה ניצבים מולו, ובכל זאת הוא ממשיך.

הסימן הראשון מופיע כבר בתחילת הסיפור. הקב"ה אומר לו במפורש: "לא תלך עמהם, לא תאור את העם כי ברוך הוא." עוד לפני שיצא לדרך הוא כבר יודע שהעם מבורך, אך אינו מוותר.

הסימן השני מגיע בדרך. המלאך ניצב מולו עם חרב שלופה, אך מי שרואה אותו היא דווקא האתון. האיש שמתיימר לראות את הנסתר אינו מבחין במה שרואה בהמה פשוטה.

הסימן השלישי קיצוני עוד יותר. האתון פותחת את פיה ומתחילה לדבר. הקב"ה, כביכול, משנה סדרי בראשית כדי לעצור את בלעם, אך גם זה אינו מועיל.

הסימן הרביעי הוא אולי המביך מכולם. בלעם מבקש לקלל עם שלם, ואז פונה אל האתון ואומר: "לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך." האבסורד זועק. להרוג את ישראל הוא חושב שאפשר בדיבור, אבל כדי להרוג את אתונו הוא כבר צריך חרב.

הסימן החמישי מגיע מיד לאחר מכן. בלעם אומר: "חטאתי… ועתה אם רע בעיניך אשובה לי." לרגע נדמה שהוא הבין את המסר, אך כשהמלאך משיב לו: "לך עם האנשים" בלעם מחמיץ את הנקודה פעם נוספת. הוא מפרש את הרשות כהסכמה ואת הסבלנות כהצדקה. במקום להבין, שכל מה שעבר בדרך נועד לגרום לו לשנות כיוון, הוא ממשיך קדימה כאילו לא אירע דבר.

והסימן השישי מגיע בשיא הסיפור. בלעם עולה לקלל ונמצא מברך. פעם אחר פעם הקללות הופכות לברכות. אפילו פיו שלו כבר אינו משתף פעולה עם תוכניתו. משמים אומרים לו שוב ושוב: לא זו הדרך. אך גם עתה הוא מסרב להפנים.

אולי לכך התכוון רש"י כשכתב: "מלאך של רחמים היה." לא רחמים על ישראל, שהרי כבר נאמר עליהם "כי ברוך הוא", אלא רחמים על בלעם. המלאך היה עוד אחד מן הסימנים ששלח לו הקב"ה בדרך. עוד הזדמנות לעצור, להתבונן ולהבין שלא זו הדרך. אבל בלעם סירב להקשיב.

3.

בחיים, הקב"ה לא תמיד מדבר בקול גדול. פעמים רבות הוא מדבר דרך תמרורים קטנים הפזורים לאורך הדרך. דרך מפגש, מחשבה או אירוע שמעורר את האדם לעצור ולהתבונן.

החכמה איננה רק לראות את הסימנים הללו אלא לתת להם מקום. לא למהר לחלוף על פניהם, אלא להקשיב למה שהם מבקשים לומר.

בלעם פגש שוב ושוב סימנים מן השמים, אך היה עסוק מדי במטרה שסימן לעצמו.

הלוואי שנדע אנחנו כן לעצור מדי פעם, להרים את העיניים מן היעד אל הדרך ולשמוע את הלחישות העדינות, שבהן הקב"ה מכוון את צעדינו. כי לא פעם, דווקא שם, נמצאת הדרך לעשות את רצונו ולגרום נחת רוח לבורא יתברך.