שירות בתי הסוהר קיבל החלטה חריגה לשנות את נוהל האיזוק של יגאל עמיר, המרצה מאסר עולם לאחר שהורשע ברצח ראש הממשלה יצחק רבין בשנת 1995. במסגרת ההחלטה החדשה, עמיר ייכבל מעתה גם ברגליו במהלך שהותו בבית הכלא.
ההחלטה מצטרפת לשורה ארוכה של אמצעי אבטחה, בידוד ופיקוח מיוחדים שננקטו בעניינו של עמיר לאורך שלושים שנות מאסרו, בשל חומרת העבירה שבה הורשע והמשמעות הציבורית והביטחונית שמייחסים הרשויות למעמדו.
ברקע ההחלטה נשמעו לאחרונה קולות בימין שקראו לפתוח מחדש את שאלת המשך מאסרו של עמיר, לאחר שריצה כבר עשרות שנות מאסר. הטענה המרכזית מצד אותם גורמים היא כי במדינת ישראל שוחררו לאורך השנים גם מחבלים עם דם על הידיים שרצחו יהודים, במסגרת עסקאות או מהלכים מדיניים, בעוד עמיר נותר למעשה ללא מסלול שחרור רגיל.
עוד באתר:
הבוקר נתלה שלט הקורא לשחרורו של עמיר על גשר במחלף עין חמד בכביש מספר 1. השלט מצטרף למחאה שהתארגנה בימים האחרונים סביב הקריאה לשחרורו, אולם בשלב זה לא ברור מי עומד מאחוריו ומי מימן את תלייתו.
עמיר מרצה מאסר עולם מאז רצח רבין, ולאורך השנים הוגדר כאסיר ביטחוני והוחזק בתנאי כליאה מיוחדים. בתחילת מאסרו נכלא בכלא איילון באגף ייעודי שהוקם עבורו, תחת מעקב מתמיד של מצלמות אבטחה.
במשך שנים הוארכה מעת לעת כליאתו בבידוד, בין היתר בנימוק כי הוא מהווה סיכון ביטחוני בשל משנתו האידיאולוגית. בהמשך הועבר בין מתקני כליאה שונים, ובשנת 2012 הועבר לחברת אסירים נוספים באגף סגור, בעקבות החלטות שיפוטיות ועתירות שהגיש.
לאורך שנות מאסרו פנה עמיר כמה פעמים לערכאות בדרישה לשנות את תנאי כליאתו. בין היתר ביקש להסיר מצלמות מתאו, לאפשר לו שיחות טלפון בתנאים דומים לאסירים אחרים ולהרחיב את אפשרויות הקשר שלו עם גורמים מחוץ לכלא. חלק מהעתירות התקבלו באופן חלקי, אולם מגבלות רבות נותרו על כנן מטעמי ביטחון.
נקודת המפנה המשפטית המשמעותית בעניינו הייתה בשנת 2001, כאשר תוקן חוק שחרור על־תנאי ממאסר. בתיקון נקבע כי ועדת השחרורים לא תמליץ על קציבת עונשו של מי שהורשע ברצח ראש ממשלה ממניע פוליטי־אידיאולוגי. בכך נשללה למעשה האפשרות לקיצור עונשו של עמיר באמצעות המסלול הרגיל של קציבת מאסר.
החלטת שב״ס להחמיר כעת את נוהל האיזוק שלו מגיעה בתקופה רגישה, שבה סוגיית תנאי מאסרו ושאלת שחרורו חוזרות לשיח הציבורי. מצד אחד, הרשויות ממשיכות לראות בו אסיר בעל רגישות חריגה; מצד שני, תומכי שחרורו טוענים כי לאחר שלושה עשורים בכלא, יש מקום לבחון מחדש את היחס אליו — במיוחד נוכח שחרורם לאורך השנים של אסירים ביטחוניים חמורים במסגרת עסקאות מדיניות.
