היום, י"ז בתמוז, מציין עם ישראל את אחד מארבעת הצומות שנקבעו על חורבן בית המקדש. הצום מתחיל בעלות השחר ומסתיים בצאת הכוכבים. בארץ ישראל מדובר בדרך כלל סביב השעה 4:00 לפנות בוקר ועד לאחר השעה 20:00 בערב, אך יש לבדוק את הזמנים המדויקים בכל מקום לפי הלוח המקומי.
מקור התענית בדברי הנביא זכריה, המזכיר את "צוֹם הָרְבִיעִי", שעל פי חז"ל הוא צום י"ז בתמוז, החל בחודש הרביעי למניין חודשי התורה. הנביא מבטיח כי לעתיד לבוא, עם בניין בית המקדש והגאולה השלמה, ייהפכו ימי הצום לימי שמחה: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים".
במשנה במסכת תענית נאמר: "חמישה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז". הראשון שבהם הוא שבירת הלוחות: משה רבנו ירד מהר סיני, ראה את חטא העגל, ושבר את לוחות הברית. זה היה השבר הרוחני הראשון והעמוק של עם ישראל לאחר מתן תורה.
עוד באתר:
הפורענות השנייה היא ביטול קרבן התמיד בבית המקדש. קרבן התמיד, שהוקרב בכל יום בבוקר ובין הערביים, סימל את הקשר הקבוע והבלתי פוסק בין עם ישראל לאביו שבשמים. הפסקתו הייתה אות קשה לשבר במצב הרוחני והלאומי של ישראל.
הפורענות השלישית היא הבקעת חומות ירושלים. ביום י"ז בתמוז נפרצו חומות העיר, ומכאן החל השלב האחרון שהוביל לחורבן בית המקדש ולגלות הקשה. זהו הרגע שבו האויב כבר נכנס אל תוך העיר, והחורבן הפך קרוב ומוחשי.
עוד מזכירה המשנה את שריפת ספר התורה בידי אפוסטומוס הרשע, ואת העמדת צלם בהיכל. שני האירועים הללו מבטאים לא רק פגיעה בגוף האומה, אלא ניסיון לפגוע בקדושת התורה ובקדושת מקום המקדש.
אבל צום י"ז בתמוז אינו רק יום של זיכרון היסטורי. הרמב"ם כותב כי מטרת הצומות היא "לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה". כלומר, הצום אינו נועד רק למנוע אכילה ושתייה, אלא לגרום לאדם לעצור את המרוץ, להתבונן, לערוך חשבון נפש ולתקן את דרכיו.
לכן נהגו ישראל להרבות ביום זה בתפילה, צדקה, לימוד תורה וקבלה טובה. הצום אמור להזכיר לנו כי החורבן לא היה רק אירוע מן העבר, אלא קריאה נצחית לתיקון: בין אדם למקום ובין אדם לחברו, בחיזוק שמירת התורה והמצוות, בשמירת הלשון, באחדות ישראל ובציפייה אמיתית לגאולה.
י"ז בתמוז גם פותח את ימי "בין המצרים", שלושת השבועות שבין י"ז בתמוז לתשעה באב. בימים אלו נוהגים מנהגי אבלות שונים, ההולכים ומתחזקים ככל שמתקרבים לתשעה באב, יום חורבן שני בתי המקדש.
ובכל זאת, בתוך האבל טמונה גם הבטחה. אותם ימים שנקבעו כיום בכי וצום עתידים להפוך, כדברי הנביא, "לששון ולשמחה ולמועדים טובים". עד אז, תפקידנו הוא לא רק להתאבל על מה שאבד, אלא לבנות בתוכנו את מה שיביא בעזרת ה' לבניין בית המקדש במהרה בימינו.
