ימי בין המצרים מעוררים אצל רבים רצון להתחזק בתפילה, להתעורר ולבכות על החורבן ועל הקשיים הפרטיים והכלליים. אלא שלא פעם, דווקא כשהלב רוצה להיפתח, האדם מרגיש חסום: רוצה להתפלל – ולא מצליח; רוצה לבכות – והדמעות אינן באות.
בתוכנית "עניין משפחתי" בהגשת רחל פסטג ב"קול חי", שוחחה פסטג עם הרבנית יעל טבדי, מנחת קבוצות ומייסדת "תבל – מעגלי נשים ברוח יהודית", על הקושי הזה ועל המשמעות הרוחנית שלו בימי בין המצרים.
הרבנית טבדי הסבירה כי מאז חורבן בית המקדש קיימת "מחיצה של ברזל" בין ישראל לאביהם שבשמים, ולכן גם התפילה עצמה נעשתה לעיתים קשה יותר. לדבריה, הקושי להתרכז, להתכוון או לתמלל את הכאב אינו רק חולשה אישית, אלא ביטוי לחיסרון הכללי שנוצר בעולם בעקבות החורבן.
עוד באתר:
"הפעולה של התפילה היא לחבר בין הרגשות שלנו לבין היכולת לתמלל אותם", הסבירה. "בית המקדש היה המקום שבו נפגש הלב והכמיהה לקדוש ברוך הוא עם התורה והסדר. מאז שזה חסר בעולם, גם לנו קשה יותר לעשות את החיבור הזה". לדבריה, מי שמרגישה שאינה מצליחה להתפלל או לבכות צריכה קודם כל לדעת שאינה לבד. "זה לא שאני לא יכולה או שאני לא מצליחה", אמרה. "יש משהו בעולם שחסר, וכשאני לא מצליחה – אני מרגישה את החוסר הזה".
הרבנית טבאדי הדגישה כי יש שני אופנים בתפילה: לפעמים האדם פותח את הסידור ומעורר את הלב דרך המילים; ולפעמים הוא נמצא כבר במקום של כאב עמוק, אך אינו מצליח להפוך את הכאב למילים. גם המצב השני, לדבריה, הוא חלק מהדרך.
פסטג שיתפה כי לעיתים היא מחזיקה סידור ברכב ורוצה להתפלל, אך בפועל לא תמיד מצליחה. הרבנית השיבה על כך מדברי דוד המלך: "קווה אל השם, חזק ויאמץ לבך, וקווה אל השם". לדבריה, גם מי שרצתה להתפלל ולא הצליחה – צריכה להמשיך לרצות. "גם אם אדם רצה להתפלל ולא התפלל – שימשיך לרצות", אמרה הרבנית. "יש ערך לרצון. לא להיבהל מזה שיש מחיצה. יש קושי, אבל יש גם אפשרות להמשיך ולחכות לפתיחת השער".
הרבנית טבדי הוסיפה כי בדור שלנו קיימים מסכים רבים שמרחיקים את האדם מהרגשות שלו. הטלפון, העיסוקים, השיחות והבריחות הקטנות מאפשרים לאדם לא לפגוש את הכאב. לדבריה, כדי להגיע לדמעה אמיתית ולתפילה פנימית, צריך לפעמים לא לברוח מהכאב אלא לתת לו מקום.
"לתת לכאב להצטבר", אמרה. "לא להיבהל ממנו. לפעמים כמו מתח חשמלי שהולך ומצטבר, וברגע אחד נפתח השער – וזה יוצא. אם זה יצא מתוך הסידור, זה יצא מתוך הסידור. ואם זה יצא בפנייה פשוטה כלפי שמיא, זה יצא כך". לדבריה, העובדה שהמחיצה מתוארת כמחיצה של ברזל ולא של אבנים מלמדת שיש דברים שאינם מוסרים לאט לאט, אבן אחר אבן, אלא יכולים להיפתח בבת אחת. לכן אין להתייאש גם אם כרגע לא רואים תוצאה.
הרבנית הדגישה כי תפילה אינה נמדדת רק בדמעות. עצם פתיחת הסידור, הרצון להתפלל, הניסיון לפנות אל השם – כל אלו אינם ריקים. "תפילה היא תמיד עם כוונה", אמרה. "עצם זה שלקחת את הסידור, עצם זה שרצית – כבר הייתה כאן כוונה. תפילה אף פעם לא ריקה".
לקראת סיום אמרה הרבנית כי הגאולה מובטחת לעם ישראל, והידיעה הזו היא שנותנת כוח להמשיך להתפלל ולחכות. "המחיצה תוסר, עם ישראל יזכה לגאולה שלמה, וכולנו נוכל להתפלל בשמחה בבית המקדש", אמרה. המסר המרכזי של השיחה היה מחזק במיוחד לימי בין המצרים: גם כשקשה להתפלל, גם כשהלב חסום וגם כשהדמעות לא יוצאות – הרצון עצמו יקר, הכאב עצמו בונה, וכל תפילה וכל ניסיון להתקרב אינם הולכים לאיבוד.
האזינו לדברים המלאים מתוך 'עניין משפחתי' בהגשת רחל פסטג ב'קול חי':
