צופיה גץ שיתפה הבוקר ב'הבמה שלך' ב'קול חי', בהגשת יונת קפלן, בהתמודדות האישית שלה עם אובדן, געגוע וחסר שאינו מתמלא, לאחר שאיבדה את אביה בילדותה ואת בתה אוריה עשרות שנים לאחר מכן. "כשמדברים איתי על אוריה, אני רוצה לצעוק רגע", אמרה. "זה שאני אמא שכולה ואיבדתי בת, זה אחרי שכבר למדתי כילדה קטנה מה זה אובדן. הייתי בת שמונה וחצי כשאבא שלי נהרג".
גץ סיפרה כי אביה נהרג בתאונה קשה, לאחר שמשאית פגעה ברכבו, ימים ספורים לאחר בריתו של אחיה הקטן. "אני זוכרת את עצמי יושבת בחדר ושואלת את ריבונו של עולם: למה? למה דווקא את אבא שלי היית צריך אליך?"
אלא שכאשר בתה אוריה נפטרה, השאלה השתנתה. "השאלה כבר הייתה למה", אמרה, והסבירה: "מה אתה מבקש ממני מתוך הדבר הזה שלקחת מרחמי, מנשמתי, מחיי?" לדבריה, האובדן אינו רק מחשבה או פרשנות, אלא חוויה פיזית ממשית. "משהו נלקח ממני. אני זקוקה לו, רוצה אותו. הוא היה קיים במאגר הפנימי שלי ופתאום אין לי אותו. מה אני עושה עם זה עכשיו?"
עוד באתר:
גץ סיפרה כי היא ממשיכה ליצור קשר פנימי עם בתה. "הרבה פעמים אני מושיטה יד ברכב לכיסא הריק לימיני ואומרת: אורי לי, תני לי יד. ואני מחזיקה את זה, ובוכה, ומשתפת אותה". לדבריה, השאלה אם זה "נכון" או לא אינה המרכז; השאלה היא האם החוויה נותנת כוח ומאפשרת לחיות.
במהלך השיחה ב'קול חי' הדגישה גץ כי אובדן אינו רק מוות. גם אדם שנפרד מחיינו אך ממשיך לחיות, קשר שנקטע, ילד שלא נולד או בית שלא נבנה – יכולים להשאיר חור פנימי. "אובדן הוא אובדן", אמרה. "הרעיון הוא לגעת בכל החלקים: בכאב, בגעגוע, בתקשורת, בחסר, וגם בבניית חיים עם הנעלם".
בסיום אמרה: "אני לא מאמינה שבאנו לסבל. אני מאמינה שבאנו לגדילה. אז אם הבאת לי משהו שכרוך בסבל, אני שואלת: איך אני הופכת את הבור הזה לבאר?"
האזינו לדברים המלאים מתוך 'הבמה שלך' בהגשת יונת קפלן ב'קול חי':
