מה באמת קורה לאדם ברגע שהוא כועס? בשיעורו לפרשת מטות-מסעי מנתח הרב שניאור אשכנזי את אחד הרגשות המסוכנים ביותר בנפש האדם, ומציג מודל דו-שלבי להתמודדות: "אקמול" לרגע ההתפרצות, ו"אנטיביוטיקה" לטיפול עמוק ושורשי.
נקודת הפתיחה היא פרשת מטות. לוחמי ישראל חוזרים ממלחמת מדיין, ומשה רבינו רואה כי הותירו בחיים את נשות מדיין, שהיו שותפות להחטאת העם. התורה מתארת: "ויקצוף משה על פקודי החיל". מיד לאחר מכן, כאשר נדרשת הוראה בהלכות הכשרת כלים, אלעזר הכהן הוא שנאלץ להשלים את ההלכה שנעלמה ממשה.
חז"ל מסבירים: "מתוך שבא לכלל כעס – בא לכלל טעות". הרב אשכנזי מזכיר כי לפי רש"י, זהו אחד משלושה מקרים שבהם כעסו של משה הוביל לטעות או לתוצאה קשה: בפרשת שמיני, במי מריבה, וכאן בפרשת מטות.
עוד באתר:
אבל כאן עולה השאלה החינוכית: האם אסור למנהיג או למחנך לכעוס? הרי לפעמים צריך לזעזע, להציב גבול ולהבהיר שחציית קו אינה עוברת בשקט. לפי הביאור שמביא הרב, הטעות לא הייתה עצם הכעס, אלא העובדה שמשה המשיך להורות הלכה כשהיה עדיין בתוך הסערה.
מכאן הלקח הראשון: בזמן כעס לא מחנכים, לא מחליטים ולא מגיבים. קודם עוצרים. הכעס הוא אש, ואם לא מזינים אותה בדיבור, מחשבות ותגובה מיידית – היא דועכת.
זהו ה"אקמול": שתיקה, פסק זמן, יציאה מהחדר, ספירה עד עשר או כל פעולה שמונעת נזק ברגע האמת. עצה נוספת שמביא הרב בשם הרבי מליובאוויטש: אדם שיידע כי אחרי כל התפרצות יצטרך לבקש סליחה מהנפגע, יחשוב פעמיים לפני שייתן לכעס להשתלט עליו. האגו לא אוהב לבקש מחילה, והידיעה הזו עצמה יוצרת בלם פנימי.
אבל זה עדיין רק טיפול חירום. ה"אנטיביוטיקה" היא שינוי תפיסה: הכעס נולד מהמחשבה שמישהו "עשה לי", "פגע בי", "הרס לי". על פי האמונה, שום אדם אינו יכול להזיק באמת אם לא נגזר מלמעלה. הפוגע אחראי לבחירתו הרעה, אך עבור הנפגע – גם האירוע הכואב נכנס תחת השגחה פרטית.
לכן אמרו חז"ל: "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה". ברגע הכעס האדם מתנתק מהאמונה שהעולם מנוהל מלמעלה, ומתנהג כאילו הכול תלוי באדם שפגע בו.
המסר של פרשת מטות הוא חד: הכעס אולי מתחיל מבחוץ, אבל התיקון שלו מתחיל מבפנים. קודם לעצור את האש. אחר כך לשנות את המבט.
