שבוע החיזוק העולמי – תשעת הימים ב"קול חי מיוזיק"
איש החינוך הרב אפרים וייס יוצא ב"שבילי החינוך" לחמישה ימי מסע מרתק ומטלטל בסדרה המיוחדת: "לראות את הילד – שלא רואים".
הסדרה מבקשת להציף את סוגיית החרם החברתי ואת מצוקתם של ילדים המתמודדים עם בדידות ודחייה.
עוד באתר:
יש ילד שמחייך מבחוץ – אך מתרסק מבפנים.
יש ילד ששותק – אך ליבו צועק לעזרה.
הפרק השני בסדרה "לראות את הילד – שלא רואים"
היום הרב אפרים וייס במסע עם מר אברהם יסחקוב – שחווה חרם בילדותו – "כשהילד שותק – אך ליבו צועק".
מאחורי השתיקה הסתתר כאב שאיש לא שמע:
במסגרת שבוע החיזוק העולמי ושידורי תשעת הימים בקול חי מיוזיק, המשיכה סדרת הראיונות המיוחדת "לראות את הילד – שלא רואים", בהגשת איש החינוך הרב אפרים וייס.
לאחר הפרק הראשון שעסק בסיפורו של מנדי בולטון ז"ל, הוקדש הפרק השני לעדות אישית ומרגשת של מר אברהם יסחקוב, שחווה בילדותו חרם חברתי ובדידות, ובחר לשתף במסע חייו כדי להעניק תקווה וכלים לאחרים.
בריאיון אישי וכנה סיפר יסחקוב כיצד חי במשך שנים עם תחושת שקיפות.
כלפי חוץ הוא היה עוד תלמיד בכיתה, אך בליבו נשא כאב עמוק, תחושת דחייה וחוסר שייכות שלא תמיד הייתה גלויה לעין.
"הייתי בכיתה – אבל הרגשתי לבד"
במהלך השיחה תיאר יסחקוב כיצד חרם אינו מתבטא רק במילים קשות או במעשים בולטים, אלא גם בהתעלמות, בהדרה ובתחושה שאין מי שרואה אותך באמת.
"לפעמים הילד לא בוכה ולא מתלונן. הוא פשוט שותק, ומקווה שמישהו ישים לב למה שעובר עליו."
האחריות מוטלת על המבוגרים להיות ערניים:
לדבריו, ילדים רבים חוששים לשתף את הוריהם או את מוריהם, מתוך פחד, בושה או מחשבה שאיש לא יוכל לעזור להם.
דווקא משום כך, האחריות מוטלת על המבוגרים להיות ערניים לשינויים בהתנהגות ולזהות את המצוקה עוד לפני שהיא מתעצמת.
להקשיב גם למה שלא נאמר:
אברהם יסחקוב הדגיש במהלך הריאיון כי ילדים במצוקה אינם תמיד מבקשים עזרה במילים.
לדבריו, חיוך חיצוני אינו מעיד בהכרח על שלווה פנימית, ולעיתים דווקא הילד השקט הוא זה הזקוק יותר מכל למבוגר שיתעניין בו באמת.
"מה שלומך?"
הוא ציין כי קשר אישי, אוזן קשבת ושאלה פשוטה של "מה שלומך?" יכולים להיות נקודת מפנה בחייו של ילד.
מהכאב האישי – לשליחות חינוכית:
בסיום הריאיון סיפר יסחקוב כי השנים הקשות שחווה לימדו אותו את ערכה של רגישות אנושית.
כיום הוא מבקש להעביר מסר של תקווה ואחריות להורים, למחנכים ולכל מי שנמצא בסביבת ילדים.
המסר שעלה מן השיחה היה:
כי לעיתים די במבט, במילה טובה או ביד מושטת כדי להחזיר לילד את תחושת השייכות והביטחון. כי גם כשהילד שותק – ליבו ממשיך לזעוק לעזרה.
הפרק השני בסדרה הסתיים בקריאה ברורה:
לא להסתפק במה שנראה לעין, אלא ללמוד לראות גם את השתיקה.
