- הפטרת "ותאמר ציון", השנייה בסדרת שבע דנחמתא, פותחת באחד הדו־שיחים המרגשים ביותר שבין עם ישראל לקב"ה. ציון זועקת בכאב: "עזבני ה' וה' שכחני." זו אינה רק זעקה על החורבן ועל הגלות אלא תחושה של מי שמרגיש שנשכח מלבו של מי שהיה קרוב אליו. והקב"ה משיב לה במילים שאין בהן רק הבטחה אלא גם אהבה שאין לה שיעור: "התשכח אישה עוּלה מרחם בן בטנה… גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך." אבל הנחמה אינה מסתיימת שם. מיד אחר כך מוסיף הנביא ביטוי נוסף: "הן על כפים חקותיך."
אנחנו רגילים לחשוב שיש שתי דרכים לזכור. או שהדבר שמור בראש או שהוא חקוק בלב. אבל הנביא מציג אפשרות שלישית: "הן על כפים חקותיך."
דווקא כאן מתעורר הדיוק. אם מטרת הפסוק היא לומר שירושלים לא נשכחה מלפני הקב"ה, היינו מצפים שתהיה חקוקה בלבו, ואולי אפילו בזיכרונו. מדוע בוחר הנביא דווקא בכפות הידיים?
2. נדמה שהתשובה טמונה בתפקידן של הידיים: הראש חושב והלב מרגיש, אבל הידיים פועלות. באמצעותן האדם בונה, יוצר, מחליט ומשנה את המציאות.
עוד באתר:
לכן דווקא כפות הידיים הן המקום שבו בוחר הנביא לתאר את הקשר שבין הקב"ה לישראל. לא די לומר שירושלים שמורה בזיכרונו של הקב"ה; היא חקוקה במקום שממנו, כביכול, יוצאים המעשים.
3. כעת מתברר עד כמה תשובת הקב"ה מכוונת בדיוק אל עומק זעקתה של ציון.
לא המילים "עזבני ה' " הן שמגלות את עומק כאבה אלא דווקא ההמשך: "וה' שכחני."
עזיבה עדיין מותירה מקום לתקווה. אדם יכול להיות רחוק ממי שהוא אוהב, ועדיין לדעת שהוא נמצא במחשבתו. המרחק אינו בהכרח ניתוק. אבל שכחה פירושה שהקשר חדל להיות חי, שהוא כבר אינו נוכח ואינו משפיע.
לכן הקב"ה אינו מסתפק בתשובה: "ואנכי לא אשכחך" אלא מוסיף: "הן על כפים חקותיך."
לא רק שלא שכחתי אותך. את חקוקה על כפות ידיי. הקשר איתך אינו מונח בזיכרון בלבד אלא מלווה, כביכול, כל הנהגה וכל פעולה. גם בשעה שאת שרויה בגלות, וגם כשהמציאות נדמית הפוכה מכל הבטחה, העולם כולו ממשיך להתקיים מכוח אותה ברית. ההשגחה, הנהגת ההיסטוריה, וכל מהלך הבריאה ממשיכים לנוע אל אותה תכלית שלשמה נבחר עם ישראל. את אולי אינך רואה זאת, אבל אין רגע שבו את מחוץ לכפות ידיי.
נראה שזו גם המשמעות העמוקה של הציווי: "השמר לך פן תשכח את ה' אלוקיך." התורה אינה דורשת מאיתנו רק לזכור שיש בורא לעולם אלא לחיות אותו. לא להותיר את האמונה בראש בלבד, ואף לא בלב בלבד אלא להוריד אותה אל כפות הידיים – אל המעשים, אל ההחלטות ואל הבחירות של החיים.
יהודי אינו נמדד רק במה שהוא יודע על בוראו, ואף לא רק במה שהוא מרגיש כלפיו. הקב"ה מצפה מיהודי להפוך את האמונה לדרך חיים, כך שכל מעשה, כל החלטה וכל צעד יהיו דרך לגלות את רצון ה' ולקדש את שמו בעולם.
