יש רגע אחד בפרשת היעלמותן של מלי וליאל יהלומי שבו הסיפור היה צריך להסתיים. לא אחרי עוד "פרטים חדשים", לא אחרי חשיפת ההתכתבויות, לא אחרי הסברים על מצבן הכלכלי ולא אחרי פירוט הדרך שבה תכננו את נסיעתן. הרגע הזה הגיע כאשר השתיים אותרו בבואנוס איירס, בריאות ושלמות, תושאלו ושוחררו לדרכן לאחר שלא עלה חשד לפלילים. מכאן ואילך, השאלה כבר איננה מה עשו מלי וליאל. השאלה היא מה אנחנו, כחברה, מרשים לעצמנו לעשות להן.
צריך לומר את הדבר הפשוט, גם אם הוא מקומם חלק מהציבור: מלי וליאל הן נשים בגירות. לא עצורות, לא חשודות, לא נאשמות ולא קטינות שנמצאות תחת אחריותו של מישהו אחר. לאדם בגיר מותר לקנות כרטיס טיסה, לעבור ממדינה למדינה, להחליף טלפון, להפסיק לענות למכריו ואפילו לנתק קשר עם בני משפחתו. אפשר לחשוב שזו החלטה קשה, פוגעת, תמוהה או בלתי מתחשבת. אפשר לכעוס עליה. אבל כל עוד לא נעברה עבירה, זכותו של אדם להחליט לאן הוא נוסע ועם מי הוא מקיים קשר. במקרה הזה, גם הרשויות באוסטריה הגיעו למסקנה שהשתיים עזבו את המדינה באופן עצמאי ומרצונן.
אין בכך אפילו שמץ של ביקורת על עצם החיפושים. כאשר שתי ישראליות נעלמות בחו"ל, משפחתן חרדה לגורלן ואין דרך לדעת אם נחטפו, נפגעו או נקלעו למצוקה – ברור שהמדינה צריכה לפעול. וטוב שהיא פעלה. להב 433, חטיבת המודיעין, גורמי אכיפה בחו"ל ושורה של מערכים נוספים השקיעו מאמץ כדי להגיע אליהן ולוודא שהן בחיים. בדיוק בשביל מצבים כאלה קיימות מערכות החירום והחקירה. אלא שלאותה פעולה מוצדקת יש נקודת סיום ברורה: נמצאו, בריאות, בגירות, אין חשד לפלילים – תודה רבה, סוף.
עוד באתר:
אלא שאז התחיל הפרק הבעייתי באמת. בזה אחר זה פורסמו בתקשורת פרטים על חובות כספיים שלכאורה עמדו ברקע, על רכישת מכשירי טלפון חלופיים, על מחיקת אפליקציות ועל ניסיונות להקשות על איתורן. בהמשך כבר דווח על תוכן התכתבויות בין האם לבתה ועל שימוש בבינה מלאכותית לצורך תכנון המסע, לכאורה. חלק מהפרטים יוחסו לגורמי חקירה ומשטרה. וזה בדיוק המקום לשאול: באיזו זכות? מידע שנאסף בידי רשויות המדינה כדי לאתר נעדרות אינו אמור להפוך אוטומטית לחומר גלם לסקרנות הציבור ברגע שהמשימה הסתיימה. העובדה שהמשטרה נחשפה למידע פרטי במסגרת חקירה אינה מעניקה לה היתר מוסרי להפוך אותו לנחלת הכלל.
וכאן אני כבר יכול לשמוע את הזעם למטה בתגובות: אבל הן הקפיצו מדינה שלמה! כמה שוטרים עסקו בזה? כמה כסף עלו החיפושים? כמה שעות עבודה הושקעו? כמה אנשים דאגו? הטענות מובנות, והכעס האנושי של מי שחיפש, תרם או חרד לשלומן בהחלט מובן. משפחתן אף הודיעה כי הכספים שגויסו מהציבור יוחזרו. אבל כעס איננו סעיף בחוק, ובזבוז משאבים לכאורה אינו היתר לשלילת פרטיות בדיעבד. כאשר מתקבל דיווח על נעדר, הרשויות מחפשות משום שאינן יודעות מה אירע. העובדה שבסוף מתברר שלא אירע פשע אינה הופכת בדיעבד את האדם שחיפשו אחריו לעבריין שחייב לציבור דין וחשבון על חייו.
אפשר בהחלט לקיים דיון אחר, עקרוני, על גבולות האחריות של נעדר בגיר, על השאלה האם ראוי להודיע לרשויות שאדם בטוח גם אם אינו רוצה לחשוף את מיקומו למשפחתו, ואפילו על מנגנון שימנע בזבוז משאבים במקרים דומים. זה דיון לגיטימי. אבל הוא שונה לחלוטין מחשיפת מצבן הכלכלי של שתי נשים פרטיות, ניתוח ההתכתבויות שלהן ודיווח מלא על כיצד בדיוק תכננו את צעדיהן.
הסיפור הזה צריך להסתיים במשפט קצר: מלי וליאל יהלומי נמצאו בריאות ושלמות. כל היתר הוא עניינן. מי שרוצה לכעוס – שיכעס. מי שחושב שהן נהגו שלא כשורה כלפי משפחתן – זו זכותו. אבל למדינה יש כוח עצום: היא יכולה לאסוף מידע, להגיע לחשבונות, למכשירים, לתכתובות ולמסלולי נסיעה שאדם פרטי לעולם לא היה מצליח לחשוף. דווקא משום כך מוטלת עליה חובה כבדה לדעת מתי לעצור. פרטיות איננה פרס שמקבלים רק אזרחים שהתנהגו באופן שמוצא חן בעינינו. היא זכות ששייכת גם למי שקיבל החלטה שאנחנו לא מבינים, לא אוהבים ואפילו כועסים עליה. מצאתם אותן. וידאתם שהן בחיים ושלא נעברה עבירה. עכשיו פשוט תניחו להן.
