בשיעור מיוחד שנמסר בעשרת ימי תשובה לקראת יום הכיפורים תשפ"ז, עסק הרב ברוך רוזנבלום באחת השאלות העמוקות ביותר בעבודת התשובה: כיצד ייתכן שאדם שחטא, ולעיתים אף חזר על חטאו שוב ושוב, יכול ברגע אחד לשוב, להתנקות ולהתחיל מחדש.
את דבריו פתח בפסוק "דרשו ה' בהמצאו, קראוהו בהיותו קרוב", ובדברי חז"ל שלפיהם הפסוק מתייחס לעשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים.
הרב הזכיר את שאלתו של מנשה לישעיהו: משה רבנו אמר "כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו כה' אלוקינו בכל קוראנו אליו", ומשמע שהקב"ה קרוב תמיד. ואילו ישעיהו אומר "קראוהו בהיותו קרוב", כאילו יש זמנים שבהם הקרבה מיוחדת יותר. תשובת חז"ל היא: "אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים".
עוד באתר:
כדי לתאר את עוצמתם של הימים הללו סיפר הרב זיכרון אישי משבת שובה בתל אביב, כאשר ראה בתי כנסת שבשבתות רגילות נותרו דלילים יחסית – ומתמלאים ביום הכיפורים ביהודים מכל הסוגים והגוונים.
לדבריו, בעשרת ימי תשובה נוצרת קרבה מיוחדת כל כך, עד שגם יהודי שרחוק במשך השנה מסוגל להרגיש פתאום משיכה חזקה לבית הכנסת, לתפילה ולתשובה.
בהמשך עבר הרב ללב השיעור: עצם האפשרות של תשובה.
הרב הביא את דברי חז"ל על השאלה "חוטא מה עונשו", שנשאלה לחכמה, לנבואה ולתורה. מנקודת המבט האנושית, הסביר, חטא הוא דבר שכבר התרחש ואין אפשרות פשוטה למחוק אותו. מי ששבר כלי אינו יכול להחזיר אותו למצבו המקורי, ומי שעשה מעשה חמור אינו יכול להחזיר את הזמן לאחור.
כאן הביא את המשל של המהר"ל מפראג: אדם קיבל מהמלך כלי יקר לשמירה, אך הכלי נשבר. כשהלך אל החכם נאמר לו שאי אפשר להביא כלי שבור למלך. כשהלך אל מי שמכיר את המלך נאמר לו שהמלך בוודאי יכעס. אפילו האומן שיצר את הכלי יכול אולי לתקן חלקית – אבל לא להשיבו ממש לקדמותו.
אלא שכאשר האדם מגיע אל המלך עצמו, התשובה שונה לחלוטין: "תביא את הכלי השבור, אני משתמש בכלים שבורים".
לדברי הרב רוזנבלום, זהו סודה של התשובה: דבר שאין לו פתרון במסגרת ההיגיון הרגיל, מקבל פתרון כאשר האדם מגיע אל הקב"ה עצמו.
מכאן עבר הרב ליסוד שמביא הרמח"ל ב"דעת תבונות" – ההבדל בין "הנהגת המשפט" לבין "הנהגת הייחוד".
בהנהגת המשפט הכול מתנהל על פי דין, חוק ומידה כנגד מידה. "כל האומר הקב"ה ותרן – יוותרו בני מעיו", הזכיר הרב. בתוך מערכת של משפט טהור, אין מקום פשוט למחיקה שרירותית של מעשה שכבר נעשה.
לעומת זאת, קיימת "הנהגת הייחוד", הנהגה עליונה של "למעני למעני אעשה". זו, הסביר הרב, הנהגה שאינה פועלת רק על פי החשבון המצומצם של שכר ועונש, אלא מתוך רצונו של הקב"ה להביא את בריאתו אל תכליתה ולטהר את בניו.
כדי להמחיש את הדברים הביא הרב משל בשם רבי ראובן קרלנשטיין זצ"ל: ילד קטן התעורר בבוקר כשהוא מלוכלך מכף רגל ועד ראש. אמו אינה בורחת ממנו מפני הלכלוך. היא לוקחת אותו, מכניסה אותו לאמבטיה ורוחצת אותו בעצמה.
כך, לדבריו, יש להבין את הפסוק "ורחץ ה' את צואת בנות ציון". ביום הכיפורים הקב"ה אינו רק אומר לאדם "לך תנקה את עצמך", אלא כביכול לוקח את בניו ומטהר אותם בעצמו.
הרב המשיך לשבועה שמופיעה בספר יחזקאל: "חי אני נאום ה' אם אחפוץ במות הרשע, כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה".
מדוע, שאל, נדרשת כאן שבועה?
את התשובה הביא בשם רבי יצחק בלזר: אדם נשבע בדרך כלל דווקא כאשר הוא מבקש לשכנע את השומע בדבר שנשמע בלתי מתקבל על הדעת. כך גם כאן – עצם האפשרות שאדם שחטא פעם אחר פעם יוכל לשוב באמת ולהיטהר היא דבר שהשכל האנושי מתקשה לקבל.
לכן כביכול נדרשת השבועה כדי לומר לאדם: גם אם אינך מצליח להבין כיצד זה אפשרי – התשובה באמת מועילה.
לקראת סיום עבר הרב לייחודיות של יום הכיפורים עצמו והביא מדברי ה"בני יששכר" על שמה של מסכת "יומא".
מדוע המסכת אינה נקראת "מסכת יום הכיפורים", אלא פשוט "יומא" – היום?
לדברי הרב, יום הכיפורים אינו עוד יום בתוך רצף ימי השנה. הוא יום שנמצא במדרגה אחרת, למעלה מן הסדר הרגיל של הזמן, יום ששייך כולו לקב"ה.
כאן שיתף בזיכרון מבית אביו: "אבא שלי ז"ל לא היה אומר 'יום כיפור'. הוא היה אומר ביידיש: 'דער הייליגע טאג' – היום הקדוש".
לדברי הרב רוזנבלום, זו מהותו של היום: לא רק יום של פחד ודין, אלא יום שבו הקב"ה פותח בפני האדם אפשרות שנמצאת מעל ההיגיון – להיטהר, להימחק מן העבר ולהתחיל מחדש.
