לקראת יום הכיפורים תשפ"ז, נשא המשפיע הרב אלימלך בידרמן דרשת התעוררות מיוחדת, ובה עמד על כוחם של עשרת ימי תשובה ועל ההזדמנות הגדולה שניתנת לכל יהודי לשנות את גזר דינו בכוח התפילה, התשובה, הצדקה והמחילה.
בפתח דבריו הדגיש הרב בידרמן את מעלת התפילה בימים אלו, שבהם הקב"ה קרוב במיוחד לכל אחד מישראל. לדבריו, בשאר ימות השנה אין אדם יודע אם תפילתו תתקבל מיד, אך בעשרת ימי תשובה יש כוח מיוחד אפילו לתפילת יחיד, שיכולה לקרוע גזר דין ולפעול ישועה.
הרב הביא את דברי הטור והבית יוסף, שכתבו על מנהג בני ספרד לומר סליחות ולהתריע אף בשבת שובה. הטעם לכך, הסביר, הוא שבימים אלו נגמר הדין ביום הכיפורים, ואין לך דבר נחוץ יותר ופיקוח נפש גדול יותר מההכנה ליום הקדוש.
עוד באתר:
כדי להמחיש את כוחם של ימים אלו, הביא הרב בידרמן את משלו של הגאון רבי שמשון פינקוס זצ"ל, על אדם המבקש להרים קיר בטון עצום בכוחות עצמו, אך כאשר עומד לרשותו מנוף – הדבר נעשה אפשרי. כך, לדבריו, בעשרת ימי תשובה פועל עבור כל יהודי "מנוף" של סיוע שמימי, שמאפשר לו להתרומם גם מהמקום הקשה ביותר.
בדרשה סיפר הרב גם משל נוקב על ילד מבני ברק שנזקק לניתוח עיניים יקר אצל רופא מומחה בטקסס. לפתע הגיע אותו רופא גדול בעצמו עד בית המשפחה בבני ברק, אך אביו של הילד, שהיה שקוע בשינה, דחה אותו בטעות ולא הבין מי עומד בדלת. "זהו 'דרשו ה' בהמצאו'", אמר הרב בידרמן. "הקב"ה דופק עכשיו בדלת. אסור לפספס את ההזדמנות".
חלק מרכזי נוסף בדרשה הוקדש למעלת הצדקה והחסד בימי הדין. הרב הזכיר את דברי השולחן ערוך והרמב"ם, שכתבו כי בימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים נוהגים להרבות בצדקה ובמעשים טובים יותר מכל ימות השנה.
עם זאת, הרב הדגיש כי צדקה אינה רק נתינת כסף. על פי דברי ספר החינוך, כל מי שמהנה את חברו – בממון, במאכל, בעצה טובה, בניחום או אפילו במילה טובה – מקיים בכך צדקה. לפעמים, אמר, חיוך, עידוד או מילה מחזקת יכולים להיות פדיון נפש ממש.
בהקשר לכך סיפר הרב בידרמן על רבי איציקל חריף זצ"ל, שאליו הגיע בחור שחשש מגיוס לצבא. בני משפחתו הכינו כסף לשוחד כדי לנסות לפוטרו, אך רבי איציקל לקח את הכסף והעבירו להכנסת כלה יתומה וחסרת כל. בזכות אותה צדקה, כך סיפר הרב, הבחור קיבל לבסוף פטור מסיבות רפואיות.
בהמשך עסק הרב בידרמן בענייני בין אדם לחברו, והדגיש כי ערב יום הכיפורים אינו רק זמן להכנות לצום, אלא יום של מחילה, פיוס והסרת קפידות. בשם ה"שפת אמת" אמר כי עיקר הכפרה תלוי ביום התשיעי, שבו ישראל עושים שלום ביניהם.
הרב הדגיש כי בערב יום הכיפורים צריך אדם לפייס גם כאשר הוא משוכנע שהוא הצודק. לדבריו, הסיפור על רב שהלך לפייס את רב חנינא במשך שלוש עשרה שנים בערב יום הכיפורים מלמד כי השאלה אינה רק מי צודק, אלא מי מוכן לוותר, להשפיל את עצמו ולהחזיר שלום.
בדרשה הובא גם סיפור על איש חסד מבני ברק שפגע בגרוש שהתארח בביתו, ולאחר מכן חש כי שידוכי ילדיו מתעכבים. כאשר החליט בערב יום הכיפורים למחול, להתקשר ולפייס את מי שנפגע ממנו, נפתח העיכוב ובתו התארסה בתוך זמן קצר.
סיפור נוסף שהובא עסק באב שבכה בציון הרשב"י על ארבעת ילדיו המעוכבים בשידוכים, ולפתע נזכר שבני ביתו התייחסו בקרירות כלפי חתנו. לאחר שביקשו סליחה מהחתן והבת ומחלו זה לזה בלב שלם, זכו לראות את ארבעת הילדים מתארסים בזה אחר זה בתוך שנה.
לקראת סיום הרחיב הרב בידרמן על קדושת יום הכיפורים עצמו. ביום הזה, אמר, הקב"ה מטהר את בני ישראל בעצמו, והאדם מתעלה ממדרגתו החומרית עד שהוא דומה למלאכי השרת. משום כך אומרים ביום הכיפורים בקול רם "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".
הרב חיזק במיוחד על שעת תפילת נעילה, שבה נחתמים לוחות הדין. לדבריו, עד הדקה האחרונה ממש יכול כל יהודי לפעול בדמעות, בתשובה ובתחנונים, ולבטל גזירות קשות. אין להתייאש, ואין לומר שכבר מאוחר מדי.
עוד הזכיר הרב את מצוות האכילה בערב יום הכיפורים, שעליה אמרו חז"ל כי כל האוכל ושותה בתשיעי, מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי. לדבריו, האכילה בערב היום הקדוש מבטאת שמחה בקרבת ה' ובמתנת הכפרה הגדולה שניתנה לישראל.
המסר המרכזי של הדרשה היה ברור: הימים האלו אינם ימים רגילים. זה הזמן להתפלל, לתת, למחול, להתפייס ולפתוח את הדלת. הקב"ה קרוב, השערים פתוחים, וכל יהודי יכול לזכות להתחלה חדשה ולחתימה טובה.
