סערת הסרט 'נז"א' ממשיכה לעורר תגובות חריפות בישראל, והפעם מגיעה תגובתו של היוצר מני אסייג, שפרסם סיפור אישי ונוקב על מפגש שהיה לו עם קצין מילואים, שלדבריו נשא עמו במשך שנים טראומה קשה מהלחימה.
אסייג פרסם את הדברים ברשת החברתית, על רקע הביקורת הציבורית נגד יוצרי הסרט והאופן שבו מוצגים חיילי צה"ל כפושעי מלחמה. בפוסט ביקש אסייג להציג צד אחר של המציאות המבצעית: לא חיילים צמאי דם, אלא מפקדים שנקרעים בין הצורך לחסל מחבלים רצחניים לבין החובה להימנע מפגיעה בבלתי מעורבים.
לדבריו, במהלך חופשה בווארנה הכיר בטיסה סא"ל במילואים, לוחם, שיצא אף הוא לחופשה עם משפחתו לכבוד אירוסיו. אסייג תיאר כיצד נוצר קשר חם בין המשפחות כבר בתחילת החופשה.
עוד באתר:
בערב הראשון, סיפר, יצאו כולם יחד למסעדה מקומית. האווירה הייתה שמחה אך לאחר שהקצין שתה מעט יותר מדי, לדבריו של אסייג, הוא החל לבכות ולצעוק משפטים לא ברורים.
ואז, כתב אסייג, נשמע המשפט שטלטל אותו: "אני אמרתי להם שיש שם ילדים, זה אני הרגתי אותם! אני הרגתי אותם!" אסייג סיפר כי לקח את הקצין הצידה, שטף את פניו, חיבק אותו וניסה להרגיעו כדי להבין על מה הוא מדבר.
לאחר שהתאושש מעט, סיפר הקצין כי הוא מתמודד עם פוסט טראומה מאז אירוע מבצעי ביהודה ושומרון. לדבריו, במהלך פעילות בעקבות מידע מודיעיני, הוא ולוחמיו כיתרו מבנה שבו שהו מחבלים. לאחר הערכת מצב התכוונו הכוחות להפיל את המבנה על המחבלים, אך אז הבחין הקצין בילדים סמוך למקום.
על פי הסיפור שפרסם אסייג, הקצין צעק ללוחמיו להמתין עם האש בשל נוכחות הילדים. לדבריו, היו לוחמים שדחקו בו לפעול במהירות, אך הוא התעקש למנוע פגיעה בילדים ולבחון אפשרויות אחרות.
בזמן ההתלבטות, כך סיפר הקצין לפי אסייג, יצאו מחבלים מהמבנה ופתחו באש לעבר הכוח. ארבעה מלוחמיו נהרגו. מאז, הוא חי בתחושה קשה כי החלטתו להמתין בשל הילדים היא שהובילה למותם.
אסייג כתב כי לאחר שסיפר את הדברים, הקצין שוב איבד שליטה, בכה וצעק, והיה קשה מאוד להרגיעו. "זה הסיפור", סיכם אסייג, כשהוא מפנה את הדברים כלפי יוצרי הסרט ותומכיו.
הפוסט מצטרף לשורת תגובות קשות שהתפרסמו בימים האחרונים בישראל בעקבות הסרט, שנתפס בעיני רבים כניסיון להציג את לוחמי צה"ל באור מעוות תוך התעלמות מהמורכבות המבצעית, מהמחויבות לצמצום פגיעה באזרחים ומהמחיר הנפשי הכבד שמשלמים מפקדים ולוחמים בשטח.
סערת 'נז"א' אינה רק ויכוח תרבותי או קולנועי. היא נוגעת לשאלה רחבה הרבה יותר: כיצד מסופר בעולם סיפורה של המלחמה, מי מקבל את הזכות לעצב את התודעה הבינלאומית, ומה קורה כאשר המצלמה מתמקדת בטענה אחת – אך לא רואה את הדילמות, את הזהירות, את האובדן ואת הטראומות של הלוחמים עצמם.
