יונת קפלן שוחחה בתוכנית 'הבמה שלך' עם רבקה צפדיה, המלווה נשים בתהליכי צמיחה, על ההזדמנות הרוחנית הטמונה בעשרת ימי תשובה. צפדיה הציעה להתייחס אל התקופה לא מתוך פחד וביקורת עצמית, אלא כאל מרחב המאפשר לאדם לדייק את דרכו ולהתקרב לקב"ה.
בפתח השיחה כינתה צפדיה את התקופה "הימים הנפלאים", ולא רק "הימים הנוראים". לדבריה, התיאור של הבינוניים כמי ש"תלויים ועומדים" עלול לעורר תחושה מאיימת של מאזניים, זכויות וחובות, אך ניתן לראות בו גם מסר מעודד: כל עוד הדברים טרם נחתמו, אפשר עדיין לשנות את הכיוון.
צפדיה המשילה את עשרת ימי תשובה למנוף הנמצא באוויר ונושא מטען כבד. לאחר שהמנוף מונח על הקרקע קשה להרים אותו ולהעבירו למקום אחר, אולם בזמן שהוא עדיין באוויר אפשר לכוון אותו בקלות יחסית. "כל הדיוקים והכיוונים שאנחנו עושים עכשיו הם משמעותיים. גם אם קצת עזבנו או התרחקנו, עדיין אפשר להזיז, לכוון ולצרף את הרצון והתפילה", אמרה.
עוד באתר:
לדבריה, גם כאשר האדם אינו מצליח בפועל לעמוד בכל השאיפות שקיבל על עצמו, יש משמעות לרצון, למחשבה ולמאמץ. "לפעמים באמת לא הולך לנו, אבל יש לנו רצון, שאיפה ותקווה. גם המחשבה, הכוונה והמעטפת נלקחות בחשבון", הסבירה.
קפלן הוסיפה כי עבודת הימים האלה אינה צריכה להיעשות מתוך תחושה שמישהו מודד את האדם בסרגל ומחפש את כישלונותיו. לדבריה, זו הזדמנות לנהל שיחה כנה עם הקב"ה, לזהות את המאמצים וההתקדמות ולהביט בעצמנו בעין טובה. "הוא לא מחפש אותנו כדי להעניש, אלא רוצה שנשוב אליו ונתקרב אליו מתוך אהבה", אמרה.
צפדיה חתמה במשל מקריקטורה שבה נראה אדם אחד חרד ואומר "המשפט, המשפט", ולצדו אדם אחר הרוקד ואומר: "השופט הוא אבא שלי". לדבריה, המשפט מבטא את נקודת המבט הרצויה בעשרת ימי תשובה – הכרה ברצינות הדין לצד הביטחון בכך שמי ששופט את האדם הוא גם אביו האוהב.
האזינו לשיחה המלאה מתוך 'הבמה שלך' ב'קול חי':
