את היום הקדוש והנעלה ביותר בשנה פותח עם ישראל בתפילת "כל נדרי". לכאורה, ניתן היה לצפות שיום הכיפורים ייפתח בזעקת סליחה, בקבלה גדולה לעתיד או בהכרזה שמעתה נהיה נאמנים וזהירים יותר. במקום זאת, אנחנו מתחילים דווקא בהתרת נדרים.
לדברי הגה"ח הרב מנחם מנדל פומרנץ, אין בכך זלזול בחשיבות הדיבור. להפך: עצם הצורך בהתרה מלמד עד כמה האדם נדרש להתייחס ברצינות למילים היוצאות מפיו. אולם בחירתה של "כל נדרי" לפתוח את הלילה הקדוש מלמדת על עבודה עמוקה יותר.
בדרך כלל שואל האדם ביום הכיפורים מה יקבל על עצמו, מה יוסיף ובאיזה תחום יתחזק. אלא שלפני השאלות הללו עליו לברר: למה הוא כבר קשור? למי מסר את רצונותיו? אילו הרגלים וכוחות נעשו חזקים כל כך, עד שכל קבלה טובה נאלצת לבקש מהם רשות להיכנס לחייו?
עוד באתר:
ייתכן שאדם מקבל על עצמו פעם אחר פעם להשתנות, אך אינו מצליח לעמוד בקבלותיו לא משום שחסר לו רצון טוב, אלא משום שהרצון הזה פוגש חיים שכבר השתעבדו לרצונות אחרים. לכן, בפתח יום הכיפורים אין עוסקים רק בדברים שנאמרו ולא קוימו, אלא בשאלה איזה קול פנימי מבטא את רצונו האמיתי של האדם, ואילו קולות זרים השתלטו על חייו.
חז"ל מלמדים כי עוד לפני לידתו משביעים את האדם: "תהי צדיק ואל תהי רשע". זו השבועה שקדמה לכל ההבטחות, ההרגלים והרצונות שנוספו במשך החיים. בליל "כל נדרי" יש שבועה אחת שממנה אין מבקשים להשתחרר, אלא דווקא לשוב אליה.
השפת אמת מביא בשם זקנו, בעל חידושי הרי"ם, כי משמעות השבועה היא התאספות כל כוחותיו של האדם לרצון אחד. "שבועה" קשורה לשבע המידות המצויות באדם. לפני שהנשמה יורדת לעולם, היא מכירה בכך שכל מציאותה באה מהקב"ה ורוצה בכל כוחה למלא את שליחותה ולעשות את רצונו.
לפני שהאדם למד לרדוף אחר כסף, כבוד ונוחות, לפני שנקשר בדעתם של אחרים ובתביעות שהעמיד לעצמו, היה בו רצון אחד: לעבוד את השם. בהמשך הגיעו החיים, ואיתם לחצים, תאוות ופחדים. הרצון הראשון לא נעלם, אך לא תמיד ניתן לשמוע אותו בתוך הרעש.
כך עלול אדם לדעת לפרט היטב מה חסר לו ומה עליו להספיק למחר, אך להתקשות להשיב לשאלה לשם מה הוא חי ולאן מובילים אותו כל עיסוקיו. עבודת "כל נדרי" היא אפוא לא רק לבדוק מה עשינו במשך השנה, אלא לשאול מי הנהיג אותנו בשעה שעשינו זאת.
השפת אמת מלמד כי שבועה ונדר מבטאים "הסכמה ברצון האדם". ההסכמה הפנימית צריכה להיות מופנית לעבודת השם, ולא להתמסרות לדברי הרשות. אפשר לעסוק בפרנסה מתוך אחריות, ואפשר להפוך את הפרנסה למרכז החיים. אפשר לרצות הערכה, ואפשר למסור בידיה את היכולת לקבוע אם נהיה שמחים או עצובים.
לעיתים אדם אינו רק נכשל בכעס, אלא כבר משכנע את עצמו שאי אפשר להשיג דבר בלי לכעוס. הוא אינו רק מתקשה לוותר, אלא מחליט שוויתור הוא חולשה. בדרך הזאת הופך הקושי להחלטה, וההחלטה נעשית דרך חיים.
לכן, לפני שמקבלים עוד קבלה, צריך לבדוק מה כבר מחזיק בנו. אדם רוצה לקבוע זמן ללימוד תורה, אך עדיין משוכנע שכל עיסוק אחר רשאי לדחות אותו. הוא רוצה לדבר בנחת, אך משאיר לעצמו זכות לפגוע בכל פעם שכבודו נפגע. הוא רוצה להתקרב לקב"ה, אך מבקש שהקרבה לא תשנה את סדרי העדיפויות שלו.
גם הוצאת ספר התורה בתפילת "כל נדרי" מבטאת את הקשר הפנימי שבין ישראל לקב"ה. התורה הניצבת לפנינו אינה רק מעידה על המרחק שבין חיינו לבין מה שנדרש מאיתנו. היא מעידה גם על הברית שכרת איתנו הקב"ה ועל הקדושה שהטביע בתוך כל יהודי.
השפת אמת מדגיש שהקב"ה כרת את בריתו עם ישראל אף שכל העתידות היו גלויות לפניו. החטא מחייב תשובה, אך אינו הופך את הקשר לטעות. התורה אינה מספרת על אדם טהור ורחוק שאין לנו שייכות אליו; היא פונה אלינו, דורשת מאיתנו ומגלה מה הקב"ה נטע בתוכנו.
אדם עלול לחשוש כי דיבורו על רצון פנימי לעבוד את השם אינו אמיתי, משום שהוא מכיר גם את הרצונות האחרים הפועלים בתוכו. אולם השפת אמת מלמד שאין לראות בעצם המאמץ לרכז את הרצון בקב"ה דבר שקר. בכל יהודי קיים רצון אמת לעבוד את השם לבדו, והיגיעה להגיע אליו היא בעצמה דרך של אמת, גם כשעדיין לא הושגה השלמות.
העמדת פנים היא לטעון שכבר הגענו למקום שאיננו נמצאים בו. עבודת השם היא להודות בכנות במקום שבו אנו עומדים, ובכל זאת לפנות באמת אל המקום שאליו אנו מבקשים להגיע. הרצון להתפלל בכוונה אינו אומר שכבר אין פיזור דעת, והרצון להיטהר מקנאה אינו מעיד שהקנאה כבר נעלמה.
אסור לאדם לעשות עוול לעצמו ולקבל כל רצון נמוך כעדות נאמנה לזהותו, ובאותה שעה לחשוד דווקא ברצון הטוב שהוא מלאכותי. מדוע הכעס נחשב אמיתי, ואילו השאיפה לסבלנות נתפסת כזיוף? מדוע ההרגל הישן מגדיר את האדם, ואילו הרצון להשתנות נחשב לדבר שאינו שייך לו?
גם הרמב"ם, בהסברו לדין הכפייה בגט עד שהבעל אומר "רוצה אני", מלמד כי רצונו הפנימי של יהודי הוא לעשות את הטוב, אלא שהיצר מעכב אותו. העבודה אינה להכחיש את הרצונות הסותרים, אלא לברר לאיזה רצון ניתן את הכוח להנהיג אותנו.
הרב פומרנץ סיפר על יהודי שהתרחק מן האמונה ומחיי תורה לאחר שאיבד את עולמו בשואה. האדמו"ר מצאנז־קלויזנבורג קרא לו פעם אחר פעם, ישב עמו במחנה העקורים והקשיב לכאבו. כאשר אמר האיש: "לקחו לי את הכול, איך אני יכול להאמין?", בכה עמו הרבי וסיפר על רעייתו ואחד־עשר ילדיו שאיבד, אך המשיך לדבר על אמונה ועל התקווה לימים טובים.
הרבי לא הסתפק בפגישה אחת. הוא המשיך להזמין את האיש, לקרב אותו ולדבר אליו באהבה ובסבלנות, עד ששב לחיי תורה ומצוות. כעבור שנים הגיע אותו יהודי לבית הרבי בירושלים כשהוא ירא שמיים ובעל משפחה גדולה, ואמר בדמעות: "אני הוא אותו יהודי. באתי לומר תודה".
הסיפור מלמד כי לפעמים האדם אינו צריך להפוך למישהו אחר, אלא לשוב אל המקום שכבר נמצא בתוכו, אף שכבר אינו מאמין שהוא מסוגל להגיע אליו. העובדה שהרצון הטוב עדיין אינו מאיר בכל חייו אינה הופכת את החיפוש אחריו לשקר. לעיתים המעשה הגדול ביותר שאפשר לעשות למען יהודי הוא לא להסכים לראות בו רק את מצבו הנוכחי. את אותו מבט צריך האדם ללמוד להפנות גם כלפי עצמו.
כך מקבלים גם המילים "כי לכל העם בשגגה" משמעות עמוקה. אין זו התכחשות למעשים שנעשו במזיד, אלא תשובה המשנה את יחסו של האדם לחטא. הוא אינו אומר שלא חטא, אלא שאינו מוכן עוד להזדהות עם החטא ולהפוך אותו להגדרה הסופית של אישיותו. יש כאן אחריות ללא התחמקות ותקווה ללא ייאוש.
הרצון הטוב אינו סוף העבודה; עליו להתחיל להנהיג גם את המעשה. על הפסוק "ככל היוצא מפיו יעשה" מבאר השפת אמת כי הקבלה שהאדם מוציא מפיו מעניקה לו סיוע להוציא את רצונו אל הפועל. הדיבור מסייע לקרב את המעשים אל הרצון.
בסיפור נוסף על האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג תואר נער ניצול שואה, יחיד מכל משפחתו, שלמד בישיבת שארית הפליטה אך ביקש לעזוב לטובת לימודים באוניברסיטה. הרבי, שראה בניצולים את בניו, ישב עמו בלילה ובכה. הוא אמר לנער שהוא רואה בו בן וביקש ממנו להישבע שלא יעזוב. הרבי הבטיח לדאוג לכל מחסורו, והנער נשאר בישיבה. לימים הקים משפחה ענפה של רבנים, תלמידי חכמים ואנשי חינוך.
יש התקשרות שכובלת את האדם לדברים הזרים לו, ויש התקשרות המעניקה לו כוח להישאר נאמן לדבר היקר לו. לפעמים נדמה שכדי להיות חופשי צריך להשאיר את כל האפשרויות פתוחות, אך דווקא כך עלול האדם להשתעבד בכל יום לרצון אחר. ההכרעה מה באמת חשוב לו היא שמעניקה לחייו כיוון וכוח.
ב"כל נדרי" איננו מבקשים להשתחרר מכל קשר, אלא להשתחרר ממה שמרחיק אותנו מן השליחות, כדי שנוכל לשוב ולהיקשר אליה בכל הלב. אין זו הכרזה שאין ערך לדיבור, אלא ניסיון להשיב לדיבור את האמת שלו ולצמצם את הפער שבין מה שאנחנו אומרים לבין מה שאנחנו מוכנים לחיות.
אפשר לעמוד ב"כל נדרי" ולומר בלב: ריבונו של עולם, במשך השנה רציתי דברים רבים. חלקם היו נחוצים וטובים, וחלקם הרחיקו אותי ממך. לא תמיד עצרתי לבדוק מי מהם ראוי להנהיג את חיי. כעת אני מבקש לחזור לרצון הראשון והאמיתי – הרצון של תורה ומצוות, של תורה וחסד ושל בית שבו תהיה נוכח. תן לי לעבוד אותך גם כשאני עייף, טרוד או מאוכזב. אל תניח לי לבטל את הטוב שבי משום שעדיין לא הצלחתי לממש אותו, ואל תניח לי להסתפק בידיעה שהוא קיים בלי לפעול כדי לגלותו. תן לי כוח לעזוב את מה שכובל את רצוני ולתת בחיי מקום לדבר האמיתי שלשמו שלחת אותי לכאן.
