"לא מספיק לאהוב את הבמה. צריך שיהיה לך מה להביא עליה", אומרת הזמרת והיוצרת אסתר כליפא, שמבקשת להעביר מסר ברור לנערות ולנשים החולמות על קריירה מוזיקלית. לדבריה, שוק מוזיקת הנשים נמצא בתקופה של התפתחות ומאפשר כניסה של קולות חדשים: "עדיין חסרות זמרות. יש חלון הזדמנויות ליוצרות חדשות – זה הזמן שלהן להיכנס".
כליפא סיפרה כי אהבתה למוזיקה צמחה בבית משפחתי שבו שרו וניגנו יחד. בגיל 12 הצטרפה למקהלה ונשארה בה במשך כתשע שנים. באותם ימים, לדבריה, המושג "זמרת" כמעט לא התקיים כמקצוע בציבור החרדי: "לא הייתה במה מסודרת ולא היה קהל. זו הייתה דרך שלא הייתה קיימת, והיה צריך לפלס אותה".
את הדברים אמרה כליפא בשיחה עם מיכל ירושלמי בתוכנית 'אשת חיל' ב'קול חי'. היא סיפרה כי לאחר שהשתתפה בסדרת הופעות בקנדה ושבה לארץ, מקום עבודתה בתחום הגרפיקה נסגר. כשהיא אם לתינוקת בת חודשיים וללא עבודה, החליטה להפיק בכוחות עצמה מופע באולם בן 650 מקומות – עוד לפני שהיו בידיה שירים מוכנים.
עוד באתר:
"סגרתי אולם לחמישה חודשים קדימה, בלי שירים ובלי מוזיקה, ואז אמרתי: עכשיו מתחילים לעבוד", סיפרה. לקראת המופע הולחנו שירים מקוריים, והיא פתחה מקהלה זמנית כדי להרחיב את הפעילות ולגייס משתתפות. 16 בנות נרשמו – ומהמקהלה הקטנה צמח בהדרגה בית הספר למוזיקה שהיא מנהלת כיום.
לדבריה, המופע הראשון גרם לה הפסד כספי, אך העניק לה ניסיון ששימש בסיס להמשך הדרך. במהלך השנים נפתחו סניפים נוספים, וכיום היא מציעה מסלול מקצועי לזמרות וליוצרות לצד מקהלות ושיעורי פיתוח קול. למסלול המקצועי מתקבלות תלמידות לאחר אודישנים, בעוד במסגרות האחרות ניתן מקום לכל אחת להתקדם מנקודת הפתיחה שלה.
כליפא התייחסה גם לקושי הכלכלי הכרוך בהפקת מוזיקה מקורית לנשים. בשל מגבלות ההשמעה וההפצה, השירים עוברים בעיקר בין נשים בקבוצות וברשתות סגורות, ללא נתוני חשיפה מסודרים או תמלוגים משמעותיים. למרות זאת היא מתעקשת להמשיך ליצור: "אם את שרה רק קאברים, את לא מביאה את האמירה שלך. במוזיקה מקורית את מביאה את עצמך ואת סיפור החיים שלך".
כדוגמה סיפרה על השיר "מחילה", שנכתב לאחר חלום שחלמה. בעקבות פרסומו קיבלה תגובות רבות מנשים ששיתפו אותה בסיפורי חייהן. "לא התכוונתי לכל הסיפורים האלה כשכתבתי אותו, אבל כל אחת לקחה את השיר למקום שלה. ככל שאני מביאה יותר את עצמי – זה נוגע יותר".
בהתייחסה לחיים על הבמה, הדגישה כליפא כי הצלחה אינה נמדדת במספר הצופות או בגודל האולם. היא סיפרה על הופעה בפני כ-3,000 נשים בבנייני האומה, שבה המסכים הפסיקו לפעול, אך דווקא בה נוצר חיבור יוצא דופן עם הקהל. לדבריה, חיבור דומה יכול להתרחש גם מול 20 נשים: "בסוף השאלה היא אם זה קרה או לא קרה. האם העברת משהו והרגשת שהקהל מחזיר לך את האנרגיה".
כליפא הזהירה מפני הרצון לדלג מיד אל הבמות הגדולות. "צריך לעבור את הדרך – להתגלגל ממקום למקום, לפגוש עוד קהל וללמוד אותו. פריצה מהירה לא תמיד בריאה לנפש. לי לקח שנים להגיע, וזה אפשר לי לגדול יחד עם הקהל שלי".
לדבריה, לצד הסיפוק והאהבה שמקבלים בהופעות, קיימת גם נחיתה רגשית לאחר הירידה מהבמה. החזרה המיידית לבית, למשפחה ולשגרת החיים מסייעת לשמור על איזון: "ככל שהאירוע גדול ומטורף יותר, כך גם הבור שאחריו עלול להיות גדול. צריך לדעת להתמודד עם זה ולא להתבלבל".
בסיום השיחה הסבירה כליפא כי היא רואה ביצירה האיכותית לנשים שליחות: "היום הכול נגיש, ואם המוזיקה אצלנו לא תהיה ברמה גבוהה, בנות יחפשו בחוץ. התפקיד שלנו הוא להראות שיש לנו הכול בפנים – ולעשות את זה בצורה הטובה ביותר".
להאזנה לראיון המלא ב'אשת חיל':
