הערבי בג'סר א-זרקא הפתיע: "אני בוחר בביבי"

הערבי שהפתיע אותי באמצע הרחוב
השבת מצאתי את עצמי בג'סר א-זרקא, אחד היישובים העניים והצפופים בישראל, תוך כדי פגשתי ערבי שמוכר במכולת שאלתי אותו למי הוא מצביע בבחירות, והוא ענה לי בלי להתבלבל, 'ביבי',

חייכתי, שאלתי אותו שוב, למה דווקא ביבי, אבל האמת היא שמה שתפס אותי הרבה יותר מהבחירה הפוליטית שלו היה המקום שבו עמדנו

סביבי בתים צפופים, רחובות צרים, מציאות חיים לא פשוטה, אפילו בכניסה ליישוב ראיתי שני רכבים שלא מסוגלים לעבור זה מול זה, אחד חייב לעצור כדי שהשני יוכל להתקדם

עמדתי שם וחשבתי לעצמי, כמה מדהים, אפילו בכביש הזה, כדי שמישהו אחד יוכל להתקדם, מישהו אחר צריך לפנות לו מקום

ואז המשכתי כמה דקות לקיסריה.

כמה דקות הליכה, עולם אחר לגמרי
פתאום הכול משתנה, בתים מפוארים, חצרות רחבות, מרחבים, שקט, תחושה שיש מקום לכולם, אין צורך להצטופף, אין צורך להידחק, אפשר לנשום
ואז עלתה בי מחשבה שכמעט כולנו מכירים,
אם רק הייתי יכול לעבור מכאן לשם, אם רק היה לי בית גדול יותר, כסף, מרחב, תנאים אחרים, כמה החיים שלי היו נראים אחרת,

ואולי באמת יש בזה משהו, הרי סביבה משפיעה עלינו, צפיפות יכולה להכביד, מצוקה כלכלית יכולה לשחוק, ותנאי חיים טובים בהחלט יכולים להקל,

אבל אז הגיעה השאלה המעניינת באמת,
האם כשאעבור לקיסריה, גם הפחדים שלי יעברו דירה, האם הקנאה שלי תיעלם, האם הצורך שלי לשלוט באחרים יישאר מאחור בג'סר א-זרקא, האם פתאום אפסיק להיפגע, להיעלב, לכעוס, להתאכזב,
או שאגלה שהצלחתי להחליף את הכתובת, אבל לקחתי איתי בדיוק את אותו אדם.

החלום המסוכן שמוכר לנו גם בזוגיות
כמה פעמים אנחנו שומעים אנשים שאומרים, אם רק הייתי מתחתן עם מישהי אחרת, החיים שלי היו נראים אחר,
אם רק בעלי היה מבין אותי, אם רק אשתי הייתה מפסיקה להעיר לי, אם רק הייתי יוצא מהקשר הזה, סוף סוף הייתי יכול לנשום,
ולפעמים באמת יש קשרים שצריך לצאת מהם, יש מצבים שבהם התרחקות היא הדבר הבריא והנכון ביותר,
אבל לא פעם אנחנו מגלים משהו הרבה יותר מטלטל,
אנחנו לא בהכרח רוצים להיפרד מהאדם שמולנו, אנחנו רוצים להיפרד מהחוויה שהוא מעורר בתוכנו,
אנחנו רוצים להיפרד מתחושת הדחייה, מהפחד שלא אוהבים אותנו, מהכאב שלא רואים אותנו, מהתחושה שאין לנו מקום,
ונדמה לנו שאם רק נחליף בן זוג, נחליף בית, נחליף סביבה, נוכל סוף סוף להשתחרר מכל התחושות האלו,

אלא שיש בעיה קטנה עם התוכנית הזאת,
לכל מקום שאליו נברח, אנחנו מגיעים יחד עם עצמנו
אדם שמפחד מדחייה יכול למצוא את עצמו מפחד מדחייה גם בתוך וילה מפוארת, אדם שזקוק לשליטה כדי להרגיש בטוח יכול לנסות לשלוט גם בבת הזוג הבאה שלו, ואדם שמוותר על עצמו כדי שיאהבו אותו עלול להמשיך לרצות גם בקשר החדש,

כי אפשר להחליף תפאורה, אבל אי אפשר להחליף את העולם הפנימי שלנו באמצעות משאית הובלות

וזה בדיוק המקום שבו הקונפליקט מקבל משמעות אחרת לגמרי,

אולי הקונפליקט הוא לא הבעיה, אלא ההזדמנות
אנחנו רגילים לחשוב שזוגיות טובה היא זוגיות שבה אין חיכוכים, אין ויכוחים, אין התנגשויות, שני אנשים שחושבים אותו דבר, רוצים אותו דבר ומסכימים על הכול,
אבל תחשבו לרגע, מה קורה כששני אנשים שונים באמת נפגשים,
הוא רוצה להתקרב, היא צריכה מרחב, היא רוצה לדבר עכשיו, הוא זקוק לזמן, הוא חושב בדרך אחת, היא רואה את הדברים אחרת,
ופתאום נוצר קונפליקט,

באותו רגע אפשר להתחיל להילחם, לנסות לשנות את השני, להפעיל לחץ, להתרחק, להיעלב, או להתחיל לעשות משהו אחר לגמרי,
לפגוש את עצמנו,
לשאול למה כל כך קשה לי כשהיא לא מסכימה איתי, מה כל כך מפחיד אותי כשהוא מתרחק, למה אני מרגיש חסר ערך כשהיא מאוכזבת ממני, ולמה אני חייב שהאדם שמולי יתנהג בדיוק כפי שאני רוצה כדי שאוכל להרגיש בטוח,

אלו שאלות שלא תמיד נעים לפגוש, אבל דווקא שם מתחילה צמיחה אמיתית,

שני רכבים, כביש אחד, ושיעור שלם על מערכות יחסים
אני חוזר לאותה כניסה צרה בג'סר א-זרקא
שני רכבים מגיעים זה מול זה, אין מספיק מקום לשניהם לעבור יחד, אחד עוצר, השני מתקדם, ואז גם הראשון יכול להמשיך

תארו לעצמכם ששני הנהגים היו מתעקשים, אני לא זז, שהוא יזוז, למה שאני אוותר, למה שתמיד אני אהיה זה שמתחשב,
הם היו נשארים תקועים שם,
אבל יש הבדל עצום בין אדם שמפנה מקום מתוך פחד, כי הוא לא מסוגל לעמוד מול השני, לבין אדם שבוחר לפנות מקום מתוך חופש, כי הוא לא צריך לנצח בכל מפגש,
אותה פעולה בדיוק, עולם פנימי אחר לגמרי,
וזה בעיניי אחד הסודות הגדולים של מערכות יחסים,
לא השאלה מי מוותר, אלא מאיזה מקום הוא מוותר, לא מי צודק, אלא האם אני מסוגל להישאר נאמן לעצמי גם כשהאדם שמולי חושב אחרת,
כי זוגיות בריאה אינה דורשת מאיתנו למחוק את עצמנו, וגם לא למחוק את האדם שמולנו,
היא מזמינה אותנו ללמוד איך שני אנשים שונים יכולים להישאר שני אנשים שונים, ובכל זאת להיות קרובים

לפעמים הדרך לחופש עוברת דווקא דרך המקום הצפוף
אני לא רוצה לעשות רומנטיזציה לעוני או לצפיפות, מרחב כלכלי ופיזי הוא דבר חשוב, ולעיתים שינוי סביבה הוא ממש הכרחי,
אבל יש סוג אחר של צפיפות, צפיפות פנימית,
המקום שבו אין לי מרחב להכיל דעה אחרת, אין לי יכולת לשאת אכזבה, אין לי חופש לאפשר לאדם שמולי לבחור אחרת ממני,
ואת הצפיפות הזאת לא פותרים באמצעות בית גדול יותר,
אותה אפשר להתחיל לשחרר דווקא כשאנחנו מסכימים לפגוש את מה שמתעורר בתוכנו בתוך הקשר, במקום לברוח מיד מהמפגש,
וככל שאנחנו מפתחים את היכולת הזאת, משהו מופלא מתחיל לקרות,
אנחנו כבר לא צריכים שכל העולם יתאים את עצמו אלינו כדי שנרגיש שיש לנו מקום בעולם,

אז אולי לא צריך לעבור לקיסריה כדי להתחיל לנשום
כשיצאתי מג'סר א-זרקא והבטתי לעבר הבתים המפוארים של קיסריה, חשבתי על כמה אנשים מסתובבים בעולם עם חלום אחד, רק לצאת מהמקום שבו הם נמצאים,
לפעמים זה חלום מוצדק, לפעמים באמת צריך לעזוב, לשנות, להתרחק ולבנות מציאות חדשה,
אבל לפני שאנחנו מחליטים שהפתרון נמצא מעבר לכביש, כדאי לשאול את עצמנו שאלה אחת,
האם אני באמת מחפש מקום טוב יותר לחיות בו, או שאני מקווה שבמקום החדש כבר לא אצטרך לפגוש את עצמי,
כי לפעמים המרחק הגדול ביותר שאנחנו צריכים לעבור הוא לא בין ג'סר א-זרקא לקיסריה,
אלא בין האדם שמנסה כל הזמן לשנות את מי שמולו, לבין האדם שמתחיל לקחת אחריות על עצמו,
ושם, דווקא במקום שבו שני אנשים שונים נפגשים, מתנגשים ולומדים לתת מקום זה לזה, יכולה להיוולד קרבה עמוקה הרבה יותר,
לא מפני שהקונפליקטים נעלמו, אלא מפני שכבר לא חייבים לברוח מהם כדי להרגיש חופשיים.