"אנחנו מאבדים את זה וזה רק הולך ומחמיר" מסמך כואב

אנחנו מאבדים את זה, אני מרגישה.

זה הולך ומחמיר, ומכמיר לב.

את הפשטות של הקשר הבינאישי.

עם כל הטכנולוגיה שסביב אנחנו מתחילים להתרגל להעביר כל סוג של מסר באותיות כתובות, בלי מנגינה, אינטונציה, ורגש שנשזר.

לפעמים עם נקודות או פסיקים שדלגו למרווחים הלא נכונים, ועושים שמות במשמעות של המילים.

אנחנו מאבדים את זה.

ואנחנו עוד לא יודעים עד איזה מרחק זה ישפיע.

אני מנסה לסדר לי את זה בראש ומחלקת את הסביבה שלי למעגלים. לכולנו יש מעגלים חברתיים המקיפים אותנו.

את המעגל של המשפחה הקרובה,של המורחבת, של השכנים והחברים והחברות הנורא טובות והחברות מביצפר ואלה שהם רק "שלום שלום" ברחוב ואת אלה שאין לנו איתם נקודת השקה בכלל.

וכל אחד מאיתנו מסדר את המעגלים האלה בסדר ובחלוקה שנח לו.

וכך, כשהיה בעבר אירוע שמח במשפחה או בשורה טובה, היינו מרימים את עצמינו והולכים לדודה חסיה להגיד מזל טוב קצר ולבבי לאירוסי הבן שלה , או מטריחים את עצמינו בשבת לקידוש של פומרנץ רק כדי לטעום את כדורי השוקולד של השכנה שלנו שנוכל להחמיא לה כשניפגש במדרגות (טוב,כמה היא סיפרה עליהם, כבר מתחשק ממש לטעום….)

היום, כשתתפרסם הבשורה הטובה מבית הדודה חסיה, כל האחיינים יכתבו בגדול עם הדגשה. *מזל טוב*, עם מלא סימני קריאה ואייקון לב (איך, איך נכנסה המילה הזו לתוך הארסנל השימושי שלנו. אייקון).

בשבת, יש סיכוי שנמשיך לרבוץ על הכורסא, בידיעה שבמוצש-נשלח הודעה גם לפומרנצית , עם התנצלות קלה ומחממת לב ועצבים (שלה…. גם נשארו לה מלא עוגות וגם יש לה עכשיו ארבת'לפים הודעות לענות)

ומהשכנה נקבל תמונה של כדורי השוקולד שהיא צילמה יום שישי, עם מילה אחת – "הפסדת".

לפחות תמונה לא משמינה אז יש לנו את הבחירה איך להביט על זה- הפסד או אולי רווח.

וכך לאט לאט, הפעילות היומית עוברת למילה הכתובה. וכשאנחנו הולכים ברחוב ומסמסים או קוראים כתבה על חסד, יש סיכוי שלא נראה את הגברת הזקנה שמנסה לחצות את הכביש, וכשנשאל את החברה הטובה שלנו מה נשמע והיא תענה בסדר",

אולי לא נבחין שהמילה בסדר היא מצוקה גדולה, ורק נשמח שהנה, היא בסדר. מה שלא היה קורה אם היינו משוחחות רגע בטלפון ושומעות בטונים, שהבסדר-ממש לא בסדר.

וכך, בין שאר התוצאות, מתערבבים לנו המעגלים. עוד משו שהולך לאיבוד. משום שלגיסה שלנו (מעגל ראשון קרוב) ולחברה מביצפר (מעגל רביעי חמישי איפשהו באופק, באהבה) נשלח את אותה הודעה מאושרת על השמחה במעונן, עם כמה ציורים נורא מרגשים. (אייקון פרחים אייקון לב שני אייקון נשיקה) ושתיהן תענינה בשמחה "בשמחות אצלך ב❤ שמח".

וכך, באמצע דיון כשמישהי בקבוצה תוסיף משפט שבעיקרון התגובה שלי היא גבה זקורה, אני פונה לאיש שלי ואנחנו מנהלים דיון קצר על כוונת המשוררת ובמקום לשאול "מזתומרת, למה התכוונת" אני מסיקה מסקנות מאחורי מכשיר טכנולוגי ועונה עם אייקון עם לב בעיניים, אולי קצת הפוך ממה שאני מרגישה…..

ועם אבדן הרגישות למעגלים קורים דברים נוספים.

המעגלים מתערבבים זה בזה ואז אנשים שאני בקושי מכירה ויש בינינו רק קשר טכנולוגי, בקבוצות או בפייסבוק , מרשים לעצמם בדרכים שונות לחשוב שהם המעגל הקרוב מאד שלי.

להעיר הערות, לשפוט, לתת עצות וכן… גם לשלוח מילים והתייחסויות שראויות למעגלים המאד קרובים שלי. וכשאני מנסה להגן על ההיררכיה, אפילו נעלבים. גם כאן אבדה הרגישות. אפילו מאד.

קשר בין אנשים הוא משו מורכב.

הוא מילים וטון ומנגינה והבעות פנים ושפת גוף.

הוא מחוות קטנות ומגע ושרירי פנים שנעים לא במודע ומעבירים מסרים לניצב מולינו.

הוא אנרגיה שזורמת בין אנשים , הוא שפה, הוא כח מסויים. גם אם אין לו צבע וריח יש לו נוכחות . ומאד חזקה.

וצריך להיות מאד מאד מאד מיומן ומומחה סאבטקסט כדי לדעת לרקד בין המילים הכתובות,

או להסיק מהן מסקנות.

אני כתבתי בחמלה- היא נפגעה.

היא כתבה בפירגון- אני קלטתי גאווה.

הוא כתב בחוסר עצום- ואני שולחת זר פרחים.

אנחנו מאבדים את זה.

ואולי אין ברירה. כי העולם משתנה. המציאות. היומיום. השגרה. הזמינות. אולי אי אפשר לעצור את זה.

אבל לפחות צריך לדעת.