הגיע הזמן להפסיק לחשוב שלתקשורת אין כוח אמיתי.
אחרי כל-כך הרבה מילים שנשפכו על חשיבות תקשורת חופשית ונטולת פיקוח ממשלתי- צריך להודות על האמת ולהעריך שלא ירחק היום שפוליטיקאים ירצו להפוך לעיתונאים רק כדי שיוכלו להרגיש שביכולתם להפיל ממשלה בוודאות גבוהה יותר מהצעת אי-אמון.
גם התקשורת שמאמינה בחופש העיתונות מחויבת לתת דין וחשבון-אם לא למדינה- אז לעצמה ולהתנהלותה ארוכת השנים כחיה המחפשת מתחת לאדמה הצדקה לקיומה- ולהגיע למסקנה הבלתי נמענת שאחרי שנים רבות של קיבעונות דפוס ולא רק בעיתונות, יתכן ואין מנוס מלחשב מסלול מחדש ואולי גם לפתוח דלת לכמה דעות שנדחקו לשוליים.
עוד באתר:
האם לא מוזר הדבר בעיני צרכני התקשורת שבכוחה להפיל ממשלה ויתכן שיותר מפעם אחת?
האם התקשורת עצמה לא מרגישה מגוחכת מהצגתה ככבשת הרש כשהיא בעצם כבשה שחורה?
האם המדינה באמת צריכה שידור בלתי נשלט וחסר מעצורים- או שהכל צפוי והרשות נתונה?
התשובה הפשוטה ביותר שניתן לספק לשלוש השאלות האלה היא ההמצאה הטובה ביותר של הנשיא דונלד טראמפ עד היום: FAKE-NEWS (ובעברית: בריחה מהמציאות לטראמפלנד)
יכולתה של התקשורת להפריח בלוני ניסוי לאוויר ולסחרר את הציבור בפרשות חדשות לבקרים מסבירה מדוע הפוליטיקאי הבכיר במדינה מבקש לשמור אותה במזוודתו שנדמה שלאחרונה הוא אינו טורח אפילו לפרוק אותה בשובו הביתה רגע לפני שיצא לעוד מסע יח"צ לפני זכר ליציאת מצרים ששם הוא אמנם לא מבקר- אבל בהחלט מבוקר.
אם בחוץ ראש ממשלתנו לא נראה לחוץ- הרי שבבית הוא מצטייר כמהמר מסוכן וחסר-אחריות שמחזיק קרוב מדי ללבו כמה קלפים מנצחים לכאורה שהאחרון שבהם הוא קלף הבחירות. אבל- כל אדם שמבין משהו במשחקים שמצריכים הרבה מזל וגם לא מעט שכל יודע שכדי לנצח צריך דווקא שהקלף האחד לפני אחרון יהיה חזק יותר מזה שיונח על השולחן בסוף המשחק.
והשאלה שכל עיתונאי מתחיל שרוצה יום אחד להפוך לחלק מתאגיד שואל את עצמו בימים אלה היא: האם למי שנדמה שנולד כדי להיות ראש ממשלת ישראל כמה שיותר זמן יש כזה קלף?
התשובה: גם אם יש לו- לא בטוח שהתקשורת תדבר על זה- כי אולי אח"כ היא תשלם על זה, ובמציאות בה עיתונאים יוצאים לרחובות עם שלטים וחרדה מהעתיד- לא בטוח שיש להם אפשרות לשלם.
אולי בעצם המהלך שלפני אחרון של ממשלה שרוצה להפגין כוח בשלטון זה בעצם לעשות משהו שאף אחד לא מצפה ממנה לעשות ולהתחיל לחשוב קצת יותר על צמד המילים "שירות הציבור" שזו הזכות הגדולה ביותר של אדם שנבחר באופן דמוקרטי למלאכה זו- מאשר על צמד המילים "שירות עצמי" שזו זכות שרוב הפוליטיקאים מוותרים עליה בשמחה מרגע שמעמידים לרשותם עוזרים פרלמנטאריים שעושים בשבילם הרבה עבודה במעט כסף.
אם במצב הנוכחי המדינה מוצאת עצמה מתעסקת ברשות לשדר או בזכות להתאגד מחדש ולהעביר את מה שקורה כאן בהרגשה שמישהו מפעיל שלט רחוק שם- במקום להתעסק בחיזוק הביטחון, במציאת פתרונות לזוגות צעירים שמעדיפים דירה בבירה במקום אולפני כאן ישראל מירושלים, ובחיזוק חוקים שעוזרים למי שלא צריך תקשורת כדי לדעת שמצבו מעונן חלקית גם ביום בהיר- כדאי למי שחושב שהוא מנהל את המשחק לחפש קלף חזק יותר מאיום בבחירות. ורצוי להשיגו ביושר.
הערת המבקר: ישנה סיבה נוספת לכך שכותרת הטור השבוע "אחד לפני אחרון" – והיא תוסבר ב"ה בשבוע הבא…
