מבט מהסטנדר: השם נפשנו בחיים • אחרי מות, קדושים

השתתפתי השבוע באירוע זיכרון שנערך באחד מבתי העלמין, אירוע זה מתלווה אלי לצערי מזה ארבעים ושלוש שנים, עוד מהיותי נער, מאז מלחמת יום כיפור.

משתתפי האירוע, כמעט אותה קבוצה, מטבע הדברים נושאת גם היא זיכרון זה שנים רבות. מידי שנה אנו נפגשים. אני מודע לעובדה כי כמי ששייך לעולם הישיבות דמותי חריגה ובולטת באירועים אלו, אך חובתי המשפחתית אינה מותירה לי אפשרויות נוספות, אני שם.

עודי ממתין תחת השמש הקופחת, עד שנתכנס כולם, אני מוצא את עצמי מתבונן במשפחות נוספות השבות אף הם ובאות לפקוד מקום מנוחת יקירם, אני מתבונן בעוצמת התופעה המדהימה שכה הורגלנו בה, אנשים טורחים ומגיעים ממרחקים בעקביות שנה ועוד שנה, צעירים שכבר התבגרו ומבוגרים שכבר הזדקנו מטלטלים עצמם שוב ושוב, מהיכן הכח האנושי הזה?

עוד באתר:

אטימות או אנטישמיות?

בגלל סיגריה: עשרות חרדים נזרקו מהאוטובוס בצומת

גדי פוקס

המהלך המתוחכם

חיטוטי שכבי? החרדים נוקמים; חשש לגורל מיליונים

פנחס בן זיו

בעקבות הטרגדיה

למה הפסיק מרן הרב עובדיה לשמש סנדק לתאומים?

אלי יעקובוביץ

שמו לתפילה

דרמה הערב בחתונה: החתן התמוטט ועבר החייאה

אלי יעקובוביץ

מצד שני אני חושב על קדושי השואה שלא זכו להגיע לקבר ישראל, ולמשפחתם אין להיכן להגיע. הם נאלצים להתרפק על סיפורי גבורה של אלו שנותרו בחיים, של אלו שהצליחו לחמוק ממלתעות השטן הנאצי, אודים מוצלים מאש. ומבין שורות העובדות המזעזעות אנו שומעים עד כמה חזק וחסון "כח החיים" שפיעם בהם. מיהו החזק ומיהו החלש? מי שיורה ברובה אוטומטי או מנופף בחרב, או אלו שהצילו את עורם ונותרו בחיים, ללא תנאים וללא כח אחר מלבד כח החיים.

אז כן, הסיפור הוא לא על שפלות חיית האדם הנאצית ולא על אכזריות הגוי שניתק אם צעיריה מעולליה הרכים, אלא על תעצומות כח החיים שמפעם בלב יהודי מאמין המגביהו כנשר על כל התלאות לעמוד מול קני רובה ומול שרשראות ברזל ופלדה, למצוא את אפיק החיים, ולהישאר. – עם הנצח. השם נפשנו בחיים!

לפתע אני מבין כי גם כאן, בינות למצבות הדוממות, טמונים עשרות יהודים שקיפחו חיים, יהודים שניטל מהם בשנותיהם הצעירות את הכח האדיר הזה. כח החיים. וההתכנסות שלנו ליד מקום מנוחתם מצרה על נטילת אוצר כה יקר של חיים שניתן ע"י בורא עולם להטיב, ונגדע.

ארבעים ושלש שנים עברו מאז, כמה שנות חיים טמונים כאן? שלושים חללים ש-43 שנים חלפו מנפילתם זה 1,290 שנים, תחשבו על המספר הזה אלף מאתיים ותשעים שנות חיים.

הכח הזה, כח החיים שהותיר בנו הקב"ה, הוא הכח שמביא אותנו לכאן, שנה שנה. צמרמורת עברה בי כאשר שאלתי את עצמי, ומה אני עשיתי בארבעים ושלש שנות חיים שהקב"ה השאיר לי?

שבתי לדברי מרן הרב מפוניבז' זצוק"ל שלאחר מאורעות השואה אמר "השאלה היא אינה מדוע הייתה שואה, השאלה היא מדוע אנו נותרנו בחיים?"

השם נפשנו בחיים.