מדוע הסלפי של אורן חזן החזיר את דסי לטרגדיה שפקדה אותה?

אז עכשיו אחרי שנרגענו מפסטיבל טראמפ והשאריות שלו (של הפסטיבלללל, לא של טראמפ!!) תלויות על עמודי חשמל בצורת אידיליה של דגלי ארה"ב וישראל טוגזר, יש לי לספר לכם משו שקשור לנושא הכי חם ואקטואלי בביקור המתוקשר הזה:
הסלפי של אורן חזן.
נתחיל בזה שלאיש יותר מזל מש…… טוב לא ממש מדדתי לו שכל, ואני באמת באמת לא מכירה אותו, ויכוליות שיש לו המונמון שכל.
אבל הפעם מי שלקח את כל הקופה היה המזל.
או שהוא וואחאד טקטיקן.
כולא סלפי.

וכל המדינה שכחה הכל, והיתה עסוקה רק בו ובתמונה.
החיוך שלו שם, מצדיק- כל כתבה אוהדת או מזלזלת. חתיכת חיוך הוא דפק למצלמה.
בבית שלו, תהיה תלויה תמונה עם הדונאלד, ובבית של כולנו- לא.
תכלס.

עכשיו נעבור לחלק הרציני.
ההתעסקות של כולנו עם מה יגידו, מה אומרים, מה נכון לעשות ואיפה, ולמי, ומתי ואיך.
ופה אני אומרת חד וחלק:
מכבדת כל דעה. מי שחושב שכן, (כן מה) ומי שחושב שלא (לא מה) ואין לי בכלל עניין להתווכח. כל אחד רשאי לאחוז בדעתו.
אבל רק אספר לכם סיפור קטן.

לפני כעשרים שנה, בלילה בהיר אחד, נפטר לנו התינוק שלנו, במוות עריסה עצוב ופתאומי. שאפחד לא יתנסה. אירוע קשה.
ישבנו שבעה. והמון דברים היו מעורבבים בתוכי.
מצד אחד, הכאב הנורא על החיים שנפסקו באחת, שגרמו שארגיש שהעולם נגמר, נעצר, שאין מחר והנשימה שלי נעצרת עוד לפני שהיא מגיעה לריאות.
מצד שני, הצורך והרצון לחיות, ולחיות בשמחה, ועם איכות חיים.
הכל התנגש בתוכי בעוצמות חזקות.

וכמו אנשים, שחיים בעולם המעשה ולא רק במדור המחשבות, הגיע היום וקמנו מהשבעה, וזהו, חוזרים לחיים ולשגרה כמה שיותר מהר.
ואני מרוסקת ומנוגחת בתוכי.

מצד אחד, הצער מאיים לכלות. הסביבה שלי מביטה עלי, ומצפה לראות אמא אבלה ונכאה, כפי שהרגשתי. הדמעות שכנו קבע בעיניים, ולא היה בא לי בכלל כלום. רק את התינוק שלי שהלך בבת אחת לבלי שוב. (עד שיבוא המשיח!!!!! איך אני מחכההההה)

ומצד שני, האמא של חמשת הזאטוטים העליזים הנותרים, אלה ששמחו עם כל קרטיב שחילקו להם אנשים רחמנים בשבעה, מצפים לאמא שמחה כמו שהיה קודם. הם לא ממש הצליחו אז להעמיק להפנים את האבדן והכאב (לפחות ככה היה נראה לי אז) וגם הם משוועים לשגרה ולחיוכים. והאמת… שגמני רציתי לחזור להיות שמחה, ואצלי אישית, זה תלוי גם במה שאני עושה בפועל. את הנעשה אין להשיב, ועכשיו השאלה איך אתמודד.

ואני הקטנה, אנה אני באה.
אם אחזור לשמוח, יגידו לא אכפת לה זאת, התאוששה מהר מדי, ויצקצקו בלשון.
ואם אהיה זיפת כמו שמרגיש לי יגידו היא בדיכאון ולא מתאוששת, ויצקצקו בלשון.
אז מה
למרוח פרצוף עצוב ודמעות, או למרוח סומק אודם וחיוך?
ואני משתמשת בכוונה בביטוי הקצת ציני "למרוח".
ולא ידעתי מה לעשות.
ואז שאלתי את חמי שליט"א.

חמי שיחי' איש חכם מאד. התייעצנו איתו רבות.
סיפרתי לו את ההתלבטות שלי.
והוא שאל בפשטות: "ומה את רוצה?"
אמרתי לו שאני מרגישה שלשקוע בצער לא יעזור לי להתקדם. אני רוצה לחזור להיות שמחה, גם בכח, גם אם זה במלחמה עם הרגש. גם אם זה לנצח אותי.
ואז הוא אמר לי:"בואי אספר לך סיפור. לאחד מגדולי ישראל הירושלמים, היה אח, גם רב, שרצה להפוך לחסידי. אבל, הוא פחד לשנות את הלבוש, שמא יצחקו עליו. אמר לו אחיו, (אחד מגדולי הדור דאז): "בא איתי. תלבש את הקאפיטע, (קפוטה, לבוש חסידי) וקח את מקל ההליכה שלך עם ידית הכסף, ובוא נצא להסתובב בכל ירושלים. כולם יצחקו יום. יצחקו יומיים, אבל אתה תעשה מה שאתה כלכך רוצה" וכן היה. האחים יצאו יחד, עם התלבושת השונה של האח הצעיר. כל ירושלים צחקה שלושה ימים, ולאח יש היום "חסידים" וחצר באווירה חסידית.

ואז אמר לי חמי:
תעשי מה שטוב לך. מה שנכון לך.
כולם יתרגלו.
ידברו יום. ידברו יומיים, אבל את תחזרי להיות שמחה.
חודשים אחכך, הקפדתי להתאפר יום יום, ולהיות טיפ טופ, ולחייך, גם כשהיה קשה
לוידת אם צחקו או לא.
לוידת מה אמרו עלי מאחורי הגב.
ולא היה ממש אכפת לי
כי אני יודעת-
שעשיתי מה שהיה נכון לדסי. מה שהיה טוב לי. לי .
והרווחתי את שמחת החיים שלי בחזרה, שלמה, חיונית, עם הרבה יותר הודיה לה', והרבה פחות כמובן מאליו.

תעשו מה שטוב לכם.
לא כקלישאה.
כדרך חיים.
זה לא חייב לפגוע באחרים-
אבל אסור שאתם תיפגעו בגלל מה שאחרים יחשבו או יגידו.
זה לא חייב להכאיב לאחרים, או לא לכבד,
אבל שלא יכאב לכם, ושתזכרו שאתם צכים לכבד גם אתכם. הכי אתכם.
ואם מישו מחליט לצחוק?
תצחקו איתו יחד.
ככה הוא לא צוחק עליכם, אלא איתכם.
ובכלל…… צחוק בריא. אז זה ווין ווין סיטיואיישן.