רציתי לכתוב טור אופטימי, שמספר על בילוי מרתק בצפון הארץ, על טיול בנופי הגליל הקסומים, על תפילות במקומות הקדושים, גם אלו הנסתרים, שצריך לחפש בינות לעצים. רציתי לבוא ולספר איך, למרות הנכות, אפשר גם ללכת לטייל וליהנות. כי אפשר.
שבוע שעבר, אני לא יודעת אם שמתם לב שלא היה טור, הייתי בטבריה, מול חופי הכנרת (הרותחים) עם מזגן ובלי וייפיי, ולא יכולתי לשלוח טור. השבוע אני כבר בבית, אך ארוכה עדיין הדרך לחירות. נתחיל מנקודת המוצא, מי בכלל קובע טיול בעיתוי לא הכי מתאים, בין המצרים, בלי מוזיקה, ובנוסף, שבוע חם שלא נצפה כמוהו שנים, למה לצאת בדיוק עכשיו?
אם אתם זוכרים (ואם לא, זה הטור הקודם, הוא עדיין כאן, על גבי האתר) סיפרתי שעומדים לשפץ לנו את המעלית, וגם סיפרתי על התוכנית שלי לצאת צפונה. וכעת הגיע הזמן לפרק שני, שבועיים בלי מעלית, כשכתבתי את הטור לפני שבועיים הייתי אופטימית מאוד, קיויתי לחזור הביתה לכתוב את הטור, ולהצליח לעלות הביתה. תכננתי איך אחרי שבת אעלה הביתה, אארגן הכל לקראת תשעת הימים, כביסות גיהוץ וכו', ובשני אהיה מוכנה להמשך השבוע העמוס, רק לצערי זה לא קרה.
עוד באתר:
ביום חמישי בישרו לנו הפועלים כי זה כבר ממש ממש בסוף, וביום ראשון הם מסיימים, ואמא יכולה לחזור הביתה. על כן, כשהגעתי ביום שישי לאימי, ועברתי רק לרגע מתחת לבית לקחת בגדי שבת ולהוריד כמה דברים, לקחתי רק מה שצריך עד יום ראשון בצהרים, וזהו. ארזתי בהתרגשות את החפצים, הכל עובד על פי התכנון, יום ראשון – יצאתי לעבודה בבוקר, עם כל המזוודות, תוך כוונה לחזור מהעבודה – סוף סוף הביתה. בסיום יום העבודה נסעתי הביתה וראיתי שלא דובים ולא מעלית. ולא די בכך, רצפת חדר המדרגות כל כך אפרפרה, שאם אעלה בה כעת כולה אתמלא באבק (הדרך היחידה שלי לעולת זה בזחילה) מה לעשות? עליתי מהר, כדי שהחצאית תספיק להתכבס…
הגעתי הביתה מותשת, חלשה מפרויקט לעלות שש קומות בחצי שעה, עייפה כל כך מהמאמץ, ואחרי רגע כבר מצאתי את עצמי מארגנת ומסדרת, מנקה ומכבסת, מקפלת וממיינת, כי מה לעשות וחזרתי לבית בו לא היתה אמא במשך שבוע?, ביום שני בבוקר קמתי ומיד התקשרתי לחברת המעליות. בחברה נאמר לי שעד הערב המעלית תתוקן ובינתיים הם יורידו אותי ידנית. היות ולבת שלי היה ניתוח ברגליים בצהרים, לא יכולנו לדחת אותו, וירדתי במעלית, כשהם מפעילים אותה ידנית, כששאלתי אם מסיימים היום אמרו לי שכן, מסיימים היום, רק צריך אישור מהנדס, שיגיע רק ביום שלישי. ואם נגיע והם נמצאים, הם יעלו אותנו ידנית.
כשחזרנו מהניתוח הם כבר לא היו, ועלינו שתינו, הבת שלי ואני, בזחילה במדרגות. היא עם רגליים חבושות וכבדות מההרדמה ואני עם חולשת הצד שלי. בערך שעה, עם כיסא שהמתין בכל קומה, ודלתות נפתחות בשאלה והצעה לסיוע ועזרה, הגיע יום שלישי, סדר יומי היה מתוכנן. בבוקר לטפל בבת שאחרי ניתוח, לקראת הערב, כשכבר תהיה מעלית, ללכת לניחום אבלים. ולרביעי בבוקר תכננתי לצאת שוב לעבודה ואז לקנות כמה דברים דחופים, מהסוג שמותר בתשעת הימים. (קמח, סוכר, שמן, פירות, ירקות…), רק מה, סדר יומי כנראה לא היה מספיק מסונכרן. לא עם הפועלים ולא עם המהנדס. שיחת טלפון בהולה לחברת המעליות הביאה בכנפיה הבטחה ש"היום אחר צהרים יבוא מהנדס, לא דוקא בארבע, אל תתפסי אותי במילה, אבל היום". לטענתי שאני במעצר בית, אמר לי מנהל האזור (או המחליף שלו, כי הוא היה בישיבה כל שהיא) "אני מבין מה זה לא לעלות במעלית, אני מקבל כל היום תלונות מאנשים שלא יוצאים מהבית". לא, אתה לא מבין מה זה לא לצאת מהבית, אתה כן מבין מה זה תלונות…
אבל מה לעשות שהם הבטיחו, ולא הבטיחו לקיים? אי לכך, גם בשלישי בערב נשארתי בבית, עם רשימת הקניות הלא ממומשת והחלומות שלא מצליחים להתגשם. ברביעי בבוקר קמתי והתארגנתי, הרי היום כבר בטוח תהיה מעלית. אני עם תיק ומוכנה לצאת לעבודה, ומעלית אין. טלפון לחברה, שעה פלוס המתנה עם מנגינות מעצבנות, ותוצאה אין. אז אולי מחר תהיה מעלית, ואולי לא? אולי ביום שישי, ואולי גם לא? בינתיים אני בבית, לא יכולה לצאת, ומנסה גם להעביר את התסכול שלי למילים כתובות, כי מעבר לתסכול, לא עולה לי רעיונות מה כדאי לכתוב היום….
