לפני שבוע קיבלתי טלפון. מעבר השני של הקו מפיק של תוכנית טלוויזיה של אישיות יהודית מפורסמת בארה"ב. מבקש ממני להגיע למחרת לאולפן בתל אביב להשתתף בפאנל מול נציגת הרפורמים בנושא הכותל (מזה שנים אני מעורבת במאבק מול "נשות הכותל"). בדיוק באותו יום התקיים בקייטנה של הבת שלי אירוע אמהות ובנות. המממ… להגן על קדושת הכותל מול לתת תשומת לב לילדה. הקלאסיקה של רגשות האשם של אמא יהודיה טובה. שאלתי אותו על הלו"ז. "אל תדאגי – זה ייקח גג 40 דקות. 3:30 את בחוץ" האירוע נקבע ל-5 וממילא לא מתחילים בזמן. יש לי שעה לחזור מתל אביב ועוד קצת זמן גם למקרה של עיכוב. הסכמתי להגיע, רגועה לגמרי.
אלא כמובן התוכניות לחוד והמציאות לחוד. לפני שיצאתי מירושלים, המפיק התקשר שוב וביקש שאתן טראמפ לרפורמית. חשבתי על כל הסיבות לא לקחת אותה אבל כמובן שהסכמתי. וכמובן היא איחרה. כל הדרך, היא דיברה טלפון כי הסתבר שהבת המתבגרת שלה היתה אמורה לנחות בבן גוריון בדיוק באותה שעה במטרה לקרוא בתורה לנשות הכותל בהמשך השבוע. אמנם האמא הזמינה לבחורה נהג, אבל היא היתה לחוצה לסיים ולפגוש את הבת.
הגענו באיחור קל של כמה דקות. לא נורא. אלא שהמאפרת היתה עסוקה והאולפן לא היה מוכן. הסאונד לא עבד והיו שינויים בתכנית. עברו עוד כ-10 דקות. הסתכלתי על השעון. יש לי זמן. אבל היא נכנסה ללחץ. חשבתי לעצמי – מצד אחד ככל שהיא יותר נלחצת, ככה יהיה לי יותר קל להציג את העמדה בפאנל. אבל מצד שני, יש כאן אמא יהודייה בדיוק כמוני שדואגת לבת שלה. נכון שיש בינינו ויכוח אידיאולוגי נוקב, אבל איך לא ארגיש חמלה? איך לא ארגיעה ואתמוך בה? לא ידעתי מה להגיד לעצמי.
עוד באתר:
ברגשות המעורבים המשכתי להמתין. בשלב מסויים החלטתי שאם אחרי 120 אצטרך לתת דין וחשבון על שמחה לאיד או על אהבת ישראל יתרה, כנראה שאעדיף את האפשרות השניה. אמרתי לה כמה אני מבינה אותה. החלפנו סיפורים על הילדים. התחברנו. אחרי כחצי שעה נפתרו כל הבעיות והתחלנו בהקלטה. התווכחנו מרות במשך חצי שעה כשתהום של אמונות וערכים מפרידה בינינו. לא הסכמנו על שום דבר. 40 דקות הפכו לשעתיים. בינתיים המפיק לקח על עצמו את הטיפול בנערה והבטיח להסיע אישית את הגברת לנתב"ג.
יצאתי מהאולפן ונכנסתי לרכב. הדלקתי ג.פ.ס. ראתי את הפקקים התל אביביים והבנתי שאני מגיעה למסיבה של הבת שלי באיחור של שעה. קיבלתי על עצמי את הדין. לא יכול היה להיות שיעור שקוף יותר בלימודי אמפטיה. את השיחה והשירה הפסדתי. הגעתי בדיוק בזמן לקשט את הקאפקייקס.
בסופו של יום, זה תמיד נגמר באוכל. אמא יהודיה כבר אמרנו?
