מטעמים לשולחן שבת: בהעלותך \ הרב אמיר קריספל

הרב אמיר קריספל עם דברי תורה לפרשת "בהעלותך"

אפרים דוד

י"ח בסיוון תשע"ח, 01/06/18 07:52

א+

א-

"דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" (ח',ב')

בפרשת השבוע קוראים אנו על המצווה שצווה הקב"ה את אהרן להדליק את המנורה הטהורה: "דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות".

אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: אתה הוא מרכז האור, אתה בראת את האור מתוך החושך. בשעה שחושך היה על פני התהום צווית "יהי אור", אתה מאיר לארץ ולדרים עליה, ובאורך אנו רואים אור. והנה, אתה מצווה עלינו להדליק המנורה? וכי לאורה אתה זקוק חס וחלילה? ואם זה מיועד למקדש בלבד, הרי אפשר להסתפק בהדלקה חד פעמית ולמה צווית "בהעלותך את הנרות"?

אמר לו הקב"ה: צדקת בדבריך, כי אין אני זקוק לאורה. בכוחי להאיר לכל העולם והלוואי שיהיו ראויים לקבל וליהנות מאורי. אולם הציווי הזה הוא חינוכי לעם ישראל, כדי לחנך את העם שידע להעריך את חשיבות האור ואת ערכו בחיי העם. ישנם שני סוגי אורה: אור חומרי ואור רוחני. אור חומרי היינו אור השמש, אור חשמל וכו'. אור רוחני פירושו מידות טובות, מעשים טובים, תכונות נפשיות חיוביות וכו', וכשם שאדם אינו מסתפק באור הקיים, אלא קורע חלונות, פותח אשנבים, עושה מרפסות, כדי להגדיל את האור, כן הדבר באור רוחני, אין להסתפק באור הרוחני המצוי, אלא יש ליצור ולהגדיל את המלאי של האור הזה. וכשם שאור חומרי מבטיח בריאות, רעננות וחוסן גופני, כן גם אור רוחני נותן בריאות, רעננות וחוסן נפשי.

כל זה תודות למנורה והאורות הרוחניים שהאירו דרכנו עד היום. כל יהודי הוא בבחינת כהן השומר על הצווי "בהעלותך את הנרות" אהרן מצווה: "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" – "מצדדין פניהם כלפי נר אמצעי" חכמינו ז"ל נתנו דעתם לסמיכות הפרשיות "נשא" ו"בהעלותך", שכן סיומה של פרשת נשא מתאר את הטקסים החגיגיים שהתקיימו בעת חנוכת המשכן ואת האירועים שליוו את תחילת הפעלתו, את אחד עשר השבטים שהקריבו וכל הנשיאים הקריבו, חוץ מנשיאו של לוי – אהרן. והיה אומר: אוי לי! שמא בשבילי אין הקדוש ברוך הוא מקבל שבטו של לוי?

אמר לו הקב"ה למשה: לך אמור לו לאהרן: אל תתיירא, לגדולה מזו אתה מתוקן, שאת מדליק ומיטיב את הנרות. לכאורה, אם הדלקת הנרות במנורה מהווה פיצוי נאות לחולשת הדעת, שאותה חש אהרן על שלא נתכבד ליטול חלק בחגיגה זו ועל שלא זכה לתשומת לב מתאימה בעת הטקס, כלום ישנה חשיבות כה נעלה בתפקיד זה של העלאת הנר במנורה?, והרי פעולה זו נעשית בצורה שגרתית, מידי ערב בערב, בסתר, רחוק מעיני הבריות? היכן התחליף והתמורה לאותו טקס פומבי מרשים, שבו צעדו נשיאי ישראל בחגיגיות רבה אל עבר המזבח החדש כדי להקריב לעיני כולם את קרבנותיהם?

אכן, הטקס החגיגי ו"מצעד" הנשיאים בעת חנוכת המשכן היה ללא ספק חשוב, אך היה זמני וחולף. לעומת זאת – הדלקת המנורה מידי ערב הוא מעשה קבוע ותמידי. לצורך קיומה של ההדלקה יש להתמסר תחילה לתיקון העם ולחינוכו, יש להביאו לדרגה גבוהה עד שהשכינה תחפוץ לשרות בתוכו, כלום אין בו משום עדיפות על השתתפות חד-פעמית בחגיגת חנוכת המשכן?, כלום אין במצווה זו משום פיצוי על חולשת הדעת שתקפה את אהרן כשראה שמקומו נפקד מבין נשיאי ישראל?. מי שמדליק את המנורה מוכיח כי "הצית" את הלבבות בעם – הוא קירב את ישראל לאביהם שבשמים. ולכן, נצטווה אהרן "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" ולא אל מול פני ה', כי אין ה' רוצה שההדלקה תיראה כמעשה שנועד לצרכיו אלא הם יאירו אל מול עצמם כ"עדות" להשראת השכינה ופעולה זו, כאמור, הוטלה על אהרן ובניו הכהנים.

—
"והיה טעמו כטעם לשד השמן", (יא, ח).
בגמרא במסכת (יומא עה.) מובא מחלוקת בפירוש המילה ״לשד השמן״, הכתובה בפסוק. רבי אבהו אמר אל תקרי לשד אלא שד, מה שד זה מתהפך לכמה גוונים, אף המן מתהפך לכמה טעמים. ויש אומרים שד ממש, מה שד זה כל זמן שהתינוק ממשמש בו וטועם בו כמה טעמים, אף המן כל זמן שישראל אוכלים אותו מוצאין בו כמה טעמים.

צריך להבין הרי מכיון ששניהם מגיעים לאותה מסקנה, שהמן היה משתנה לכמה טעמים, מדוע יש אומרים שד ויש אומרים שד?

רבינו יוסף חיים זצ"ל (הבן איש חי) בספרו ״בניהו״ ביאר מחלוקתם בטוב טעם ודעת: דהנה יש לשאול האם יכלו בני ישראל לטעום במן כמה טעמים מעורבים יחד, או שמא לא היה באפשרותם לטעום רק טעם אחד בלבד.בזה נחלקו שתי השיטות, השיטה האומרת שד ממש סוברת שיכלו לטעום במן כמה טעמים בבת אחת, כעין החלב שהתינוק יונק מאימו, שאם אכלה האם תבשיל שיש בו כמה טעמים כגון בשר אורז ירקות ויין מעורבים יחד, וזה התבשיל נעשה חלב בדדיה, התינוק יונק מכל התערובת ביחד, וכן היה ג״כ במן היו יכולים לטעום מכל התערובת יחד. אולם השיטה האומרת שד, סוברת שלא יכלו לטעום רק טעם אחד בלבד, בדומה לשד שאין יכול להתהפך רק לצורה אחת או לאיש או לאשה, ואם נתאוה אדם לתבשיל שיש בו תערובת מתהפך לעיקר שבהם.

המהר״ם בן חביב בספרו ״תוספות יום הכפורים״ ביאר את המחלוקת באופן אחר: הנה בגמרא שם מובאת מחלוקת האם במן היה רק טעם של כל המינים, או גם ממשן. כלומר האם היו מרגישים במן טעם בלבד, או שהיה משתנה לצורה של אותו דבר שהיה חושב האדם האוכל. בזה נחלקו ב׳ השיטות הנ״ל, מי שמדמה לשד סובר שהיו טועמים כל המינים ולא ממשו, בדומה לשדי אשה, שהצורה אחת והחילוף הוא בטעמים לפי מה שהאם אוכלת. ומי שדורש שד, סובר כמו שהשד מתהפך לצורה שרוצה, כך במן היו טועמים כל המינים טעמן וממשן, שהיה נעשה המן לצורת המאכל שהיו רוצים בצורתו וטעמו.

שבת שלום!