תשעה באב הוא יום האבל המציין מדי שנה בשנה את חורבן ירושלים וחורבן בית המקדש. הבית אשר היה מקום השראת השכינה לכל ישראל. אליו היו עולים ישראל מדי שנה בשנה בשלוש הרגלים לחוג את החגים, להביא ביכורים ולשמוח בשמחת בית השואבה ועוד. אנו ביום עצוב שבו נחרב הבית שהאציל עלינו מכבודו ותפארתו הולכים לבית הכנסת לאמירת קינות. ובתוך כל זה ניצב לו אותו יוסי אשר מגיע עם אביו לבית הכנסת ורואה את בית הכנסת השכונתי אשר בתוכו דולקים נרות ואורות מועטים, כל המתפללים יושבים על הרצפה ואומרים את הקינות בקול בכי, רב בית הכנסת מיילל בבכי בקריאת מגילת איכה, וכך גם זקני השכונה יושבים על הרצפה ובוכים בכי תמרורים ואז יוסי הקטן שואל את עצמו מה קרה? למה כולם בוכים? איך אנחנו כהורים יכולים להחדיר לילד את העוצמות, שגם אנו ספק אם מבינים, של בית המקדש? את החסרון הגדול הקיים לעם היהודי כבר אלפי שנים?
אנו יודעים שמבחינה הלכתית אין חינוך למצוות בצומות של י"ז בתמוז ותשעה באב אפילו לא לשעות. אף ילדים הרוצים לצום, מאכילים אותם אך מביאים להם מאכלים שאין הם רגילים בהם, וזאת משום שעלינו לחנך את הילדים להשתתף בצער הזולת וזהו עיקרו של תשעה באב! אך עם זאת אנו מחדירים בעצמנו את האמונה שיבנה בית המקדש בעז"ה ולא נצטרך לשבת על הארץ ולא לצום.
זהו העיקר שתמיד הנחו גדולי ישראל לאורך כל הדורות לשאת בעול עם חבירו! ואיך עושים זאת? אנו יכולים ללמוד ממעשה ממרן רבינו הגאון הגדול רבי עובדיה יוסף זיע"א איך שלא פעם ולא פעמיים, הגיעו אליו יתומים ואלמנות וטינו לפניו את צערם, ואיך היה משתתף עמהם בבכיות כאילו זה צערו שלו! והיה עוזר להם במה שיכול. פעם אחת הגיע אליו חתן יתום ובכה בחדרו שאין לו ממה לעשות את החתונה מרן ברוב רחמנותו עליו כתב לו צ'ק לקנות כובע. זוהי השתתפות אמיתית בצער הזולת.
עוד באתר:
מטבע העולם, אדם לא אוהב להצטער אלא אוהב תמיד לשמוח ושחייו יהיו לפחות המאושרים ביותר עלי אדמות, אבל עדיין שזה מגיע לילדנו אנו צריכים ללמד אותם שכל מה שאנו עושים בתשעה באב זה להשתתף בצער השכינה, ולהתפלל שצער זה יגרום ולו בכדי לבניית בית המקדש בקרוב ממש. וכך אנו נגרום לילדנו לחוות את האווירה שפעמים נראית חסרת חשיבות. הבאת הילד לבית הכנסת בתשעה באב תשפיע על ליבו בכך שיראה את רב הקהילה יושב על הרצפה, את המלמד מהחיידר יושב על הרצפה, אם הם יושבים אז לכאורה גם אלי זה אמור לדבר! כך תחקק בתודעת הילד לאורך ימים ושנים אווירת תשעה באב, וההבנה שקושי של יהודי הוא קושי של הכלל, וחורבן בית המקדש נוגע בכל יהודי באשר הוא.
וכך דרכם של ילדים שאף מעשים קטנים המתרחשים סביבם נקלטים במוחם ונחרטים בליבם. אמרו פעם שילד הוא כמו לווין קולט כל שדר, ומוציא פלט בעת ובזמן המתאים. סיפר לי אברך יקר שלפני שנים היה מגיע לכולל שלו ילד של אחד האברכים, והוא היה נותן לו סוכריה ושקל אחד, ואומר לילד לך תקנה לעצמך איזה ארטיק במכולת שתהנה. וכך הילד היה מגיע מדי פעם לכולל ומקבל את הסוכריה והשקל המיוחל. כך עברו שנים הילד גדל וקצת והחל לסור מהדרך התורה, והיום מספר שנים לאחר מכן מספר לי אותו אברך שהוא פוגש את אותו ילד שכבר הפך לבחור, הדבר הראשון שאומר לו אותו בחור בתחילת שיחתו עימו: "אני עד היום לא שוכח את הסוכריה והשקל שהיית נותן לי כשהייתי ילד". וכך אט אט מנסה אותו אברך להחזיר את הילד בתשובה חזרה לכור מחצבתו, ופועלו נושא פרי.
מעשה זה הוא לכאורה מעשה פעוט, אך נקלט בתודעה הפנימית אצל הילד והשפעתו היא לדורות.
חינוך ילדינו בתשעה באב על ידי השתתפות באמירת הקינות יביא אותם להשתתפות בצער השכינה ולנשיאה בעול עם חברו.
שנזכה לבניין בית המקדש בקרוב ממש!!!
שבת שלום ומבורך!
