פרשת תולדות: "היום הגרוע בחיים" \ הרב אפרים אפשטיין

 

כשהטלפון צילצל וראיתי על הצג את השם,
לקחתי נשימה ארוכה לפני שעניתי.
זה היה אבא של נער בן 15 שלויתי אותו באותה תקופה.

הוא כבר הספיק ללכת כברת דרך, ואני מתכוין כברת דרך לצד הלא נכון.
אבל הוא עדיין לא "חצה את הקוים"
הוא "החזיק מעצמו" בחור ישיבה.
הוא אומנם חושב קצת אחרת..,
הוא אומנם מעסיק את עצמו בדברים שאין רוח חכמים נוחה מהם
אבל..כלפי חוץ עדיין היה חשוב לו לשמור על מראה של בחור ישיבה.

האבא של אותו בחור טען בפני,שלדעתו
חייבים, "לפוצץ לו את הבועה".
אי אפשר לפסוח על שני הסעיפים.
כדאי,כך הוא אמר,"לעמת אותו מול המציאות האמיתית" ולהעמיד אותו על טעותו.
שלא יחיה בשקר ויחשוב שאפשר ל"עבוד" על כולם.

אני,לעומתו טענתי, שעדיף להמשיך ולאפשר לו "לרמות" את כולם.
טענתי שהדרך היא לתת לו חיזוקים בדברים הטובים ולהתעסק במינימום ההכרחי בדברים הלא טובים.
אם נעמת אותו עם האמת בשלב הזה,
הוא יאלץ לבחור צד,
ובכלל לא בטוח שיבחר בצד הנכון.

ולמה נשמתי נשימה עמוקה ??
בגלל שלאותו הנער היה בדיוק את אותו האופי של אביו.
עומד על דעתו בעקשנות,רק.. כי כך הוא חושב.

מה היה באותה שיחה, זה נושא לזמן אחר.
אבל למה אני מספר לכם את זה?
כי נזכרתי באותו נער כשעברתי על פרשת השבוע.

בפרשת השבוע אנחנו פוגשים את יעקב ועשיו.
זה מתחיל בפסוק ,
"ויתרוצצו הבנים בקרבה" עם המדרש המפורסם שמספר שעשיו ביקש לצאת בכל פעם שרבקה עברה ליד בית ע"ז.

אח"כ כשהם יוצאים לאויר העולם, התורה מתארת שעשיו אדמוני כולו,וגם ע"ז מביא המדרש שהוא סימן שיהא שופך דמים.

בהמשך "ויגדלו הנערים ויהי עשיו איש ידע ציד איש שדה ויעקב איש תם ישב אהלים.
הבדל ברור בין יעקב הצדיק לעשיו הרשע.

אח"כ מגיע עניין מכירת הבכורה ליעקב.
"ויזד יעקב נזיד ויבא עשו מן השדה והוא עייף,
ויאמר עשיו אל יעקב הלעיטני נא מן האדם האדם הזה כי עייף אנכי על כן קרא שמו אדם"

בנקודה הזאת, עוזבת התורה את יעקב ועשיו ועוברת לנושא אחר לגמרי " ויהי רעב בארץ…וילך יצחק אל אבימלך…"
ומיד אח"כ הסיפור על הברכות של יעקב.

אם מסתכלים על איך שהתורה מעמידה את סדר הפסוקים,אי אפשר שלא לשים לב לנקודה מעניינת.

בין הפסוק של ויגדלו הנערים….,לבין עניין מכירת הבכורה ,מוסיפה התורה עוד פסוק,
"ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה אהבת את יעקב".

כולם מתעסקים בנסיון להבין מדוע יצחק אוהב את עשו.
אבל…כך או כך,מדוע הפסוק הזה לא מופיע בסיום עניין מכירת הבכורה ??
שם הרי לכאורה מסתיים העיסוק בהבחנה בין יעקב לעשו ??
למה הפסוק הזה מפריד בין התאור של "ויגדלו הנערים לבין עניין מכירת הבכורה ??

דבר נוסף,
כשהתורה מספרת על מכירת הבכורה,נאמר בפסוק "….על כן קרא שמו אדם".
התורה לא מבארת מי קרא לעשו,אדום ?
יצחק,יעקב,רבקה,אולי הקב"ה ???

אני חושב שכדי שנוכל לבאר את העניין,
צריך לקרוא את הפרשה בצורה "קצת שונה".

אנחנו באים לפרשה לאחר שאנחנו כבר יודעים את סופה.
כולנו למדנו כבר בגן על עשו הרשע.
לכן,כשאנחנו מתחילים לקרוא על "ויתרוצצו הבנים בקרבה", אנחנו מיד "רצים" למדרש שמספר על רצונו של עשו לצאת לבתי ע"ז.

מבחינתנו,עשו כבר רשע גמור ,עוד טרם נולד.

באותה ראיה אנחנו ממשיכים לעבור על המשך הפרשה,ובכל מקום שעשו מוזכר,
מנקודת המבט שלנו,הוא כבר רשע גמור.

אבל מה היה קורה אם היינו קוראים את הפרשה בלי שום ידיעה מוקדמת ??
"ויתרוצצו הבנים בקרבה", "ויצא הראשון אדמוני", "ויגדלו הנערים ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה.."
בכל הפסוקים האלו אין אמירה ברורה וחד משמעית שעשו הוא רשע.

אומנם בהחלט יש הבחנה בינו לבין יעקב.
הוא ודאי אינו מתנהג כמו יעקב.
המדרשים כבר "מאבחנים" את עשו.
אבל עדיין הוא לא עשו הרשע.

"ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו" -לא נאמר
"כי צד אותו בפיו".
יצחק אוהב את עשיו בגלל שהוא עדיין
"ציד בפיו".
עשו אומנם לא הולך ומנהג כפי המצופה
אבל עדיין "ציד בפיו" ,כלפי חוץ הוא ממשיך להראות שהוא בסדר.
יצחק יודע מההתנהגות של עשו,אבל כל עוד הוא עדיין מנסה להסתיר,כל עוד הוא לא מצהיר בפומפי שהוא "חצה את הקוים",
העצה שיכולה להועיל,ומה שצריך לעשות הוא ,"לאהוב".
לאפשר לו "לרמות" ,גם את עצמו,ולנסות לחזק ולהגביר את הנקודות והדברים הטובים.

רק אח"כ, כאשר מעידה התורה "ויבא עשו מן השדה והוא עייף"
והתורה מצטטת את דבריו שלו עצמו,
" ..כי עייף אנוכי".
בנקודה הזאת,של העייפות,חל השינוי.
עשו התעייף.
הוא בוחר לנטוש את הדרך.
אם תרצו,הוא נוטש את "ציד בפיו" .
הוא משלים עם המצב.

באותו היום, מסופר במדרש,נפטר אברהם אבינו כדי שלא יצטער לראות את נכדו יוצא לתרבות רעה.
זאת הסיבה שיעקב מכין נזיד עדשים- תבשיל לאבלים.
אבל עשו שהתעייף- שבחר לנטוש,
הוא קורא לתבשיל "האדום האדום הזה".
הוא מתעלם מהקשר לאברהם אבינו.
הוא מוכר את הבכורה.
התורה מעידה " ויבז עשו את הבכורה"

הרש"ר הירש מסביר ש"על כן קרא שמו אדום",
הכונה לעשו עצמו.
הוא החל לקרוא לעצמו "אדום".

עד אז עדיין היה "ציד בפיו"- לפחות כלפי חוץ.
אבל לאחר ש"התעייף", הוא משנה את "תעודת הזהות" שלו.
הוא קורא לעצמו "אדום".
כמי שמכריז, אני לא קשור יותר לסבא הגדול אברהם,מבחינתי התבשיל הוא רק מאכל טעים בצבע אדום.

אברהם נפטר באותו היום ולא קודם.
כל עוד היה לפחות "ציד בפיו",עדיין לא היה מוגדר "שיצא לתרבות רעה".
ברגע ש"התעייף"- כשהרע הכריע.
שם בנקודה הזאת הוא "יצא לתרבות רעה".

זאת הסיבה שהפסוק "ויאהב יצחק את עשו…"
נכתב בדוקא לפני "ההתעייפות" של עשו.
כי שם עדיין היה את הסיבה "כי ציד בפיו"

הרה"ק מקורבין התבטא,
"כי היום הגרוע ביותר בחייו של האדם ,הוא היום בו הוא משלים עם המצב שלו".
במילים שלי "היום בו הוא מתעייף"

עכשיו אתם מבינים למה התנגדתי לעמת את אותו נער עם ה"ציד בפיו" שלו ??
למה לא רציתי "לפוצץ לו את הבועה" ??
כי כל עוד קיים החשש שהוא ירגיש "כי עייף אנוכי",
כל עוד נקודות החוזק שלו, לא מספיק מעוגנות,
הוא יכול ל"הידחף" ולבחור בצד הלא נכון.

ואני..לא רוצה להיות זה שיוביל אותו
"ליום הגרוע בחייו..".