1.
השבוע העבירה ממשלת ישראל את תקציב המדינה. תקציב המדינה הוא הכלי המרכזי המשמש את הממשלה ליישם את סדרי העדיפויות שלה ולקבוע את רמת ההוצאה הממשלתית. הוא מורכב מרשימת סעיפים ותת סעיפים המייצגים פעילות מסוימת. לכל פעילות ופעילות מקצה המדינה בחוק תקציב בהיקף הנקבע בדרך כלל מדי שנה בשנה.
מעניין, שיש דפוס התנהגות, שחוזר על עצמו מאז קום המדינה, בכל פעם שעתיד התקציב מונח על השולחן. למרות שהוא מכיל מאות סעיפים ואלפי תתי סעיפים, אשר רובם הופיעו כבר בתקציבים הקודמים לו, ועל כל חלק וחלק מתבצעת הצבעה נפרדת, חברי האופוזיציה מצביעים בכל אחת מאלפי ההצבעות באופן זהה: נגד.
עוד באתר:
הגם שכאמור, 80 אחוז ממנו מוסכם על ידם ולמרות שיש סעיפים העוסקים בצרכי הציבור העל-מגזרי, כגון: קשישים, נכים ועוד, ואפילו שחלק מהיושבים באותם ימים בספסלי האופוזיציה, כתבו בעצמם חלק מהסעיפים, כשעוד היו בצד האחר של המתרס, והנוסח שלהם נשאר כשהיה, לא שינו ולא הוסיפו עליו מאומה, ההצבעה היא קולקטיבית: נגד! מדוע?…
כי הכל הולך אחר מה שמכונה: 'רוח המפקד'. כשרוח המפקד על פי תפיסת עולמם של מתנגדי הממשלה היא שלילית, ההצבעה תהיה בהתאם לכך. כשעומדות שתי קבוצות אנשים וביניהן פעורה תהום אידיאולוגית ומנטלית, הקבוצה האחת אינה צריכה לשמוע מה יש לאחרת להציע. וכמו שאמר מי שאמר: "מה שזה לא יהיה – אני נגד זה!"
2.
כשעם ישראל קיבל את התורה, אמרו ישראל: "נעשה ונשמע". רבים שואלים: מה ראו לעשות זאת, איך העמיסו על כתפיהם עול כבד של תורה בלי שידעו מה כתוב בה?
מסתבר, שאחר התבוננות קלה, העניין מובן ומתקבל היטב.
הרי מי היו השליחים להציג בפניהם את הדברים על-אודות קבלת התורה?… גדולי ומנהיגי הדור, משה ואהרן.
את אהרן הכהן הם הכירו שנים ארוכות. הם ראו את הרדיפה שלו אחר השלום, הרגישו את האהבה שלו בשלום, חשו את ההקרבה שלו למען הבריות והעריכו את מפעל חייו, שהוקדשו לקרבן לדרך התורה והיראה.
גם את משה רבנו כבר זכו להכיר. מתחילת הדרך הם פגשו בהנהגה ללא דופי. במצרים הוא ייצג אותם מול שליט האימפריה הגדולה והחזקה בעולם ומחוצה לה, במדבר, הוא ניהל את צרכי העם עד הפרטים הקטנים מבוקר עד ערב. הם חזו במנהיג דגול, שידע לשלוט, לצוות ולהורות על עם קשה עורף ואף להצליח למלא את תפקידו ולהישאר נקי מהשם ומישראל עד כדי שיכול היה להעיד על עצמו בהמשך חומש במדבר: "לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הריעותי את אחד מהם". ולמרות מעמדו הרם והנשגב כמנהיג, שגאל עם מעבדות לחירות כנגד כל הסיכויים ולאחר שהביס שתי מעצמות ענק, הן מצרים ואדום, העיד עליו הקב"ה: "כי האיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה."
3.
כשעמדו בני ישראל לקבל את התורה, אשר עליה כבר שמעו מימים ימימה עוד במצרים בשיחות הרבות, שהתקיימו בעניין הגאולה, שם הוזכר בין היתר, כי כבר בדורות הקודמים, האבות והשבטים קיימו את האמור בה, או אז אמרו ישראל כאיש אחד בלב אחד בפה מלא, חזק וברור: "נעשה ונשמע!"
הם לא ידעו מה כתוב בה, הם לא ידעו מהן ההשלכות, כמה העול הוא כבד ועד כמה יש לדקדק בכל אות, אבל ההחלטה שלהם הייתה מובנת מאליה. הם מעולם לא היו בטוחים בדבריהם, כמו באותם רגעים, שבהם התחייבו לעשות את כל דברי התורה הזאת. הם לא היו צריכים לשמוע. הם הבינו את הרוח ואת המקום, אשר ממנו באה התורה. אם היא מאת מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא, וברוח שליחיו הנאמנים, התגובה היא: 'נעשה ונשמע'. כשזו היא רוח המפקד, מה שזה לא יהיה, אנחנו בעד!
