"אבא" פנתה אלי ביתי בארשת פנים רצינית. אני רוצה לשאול אותך שאלה חשובה, אבל בבקשה תענה לי, אל תעשה לי תהליכים, אנחנו לא בקליניקה עכשיו"
חייכתי לעצמי, נהנה מהתפריט המדוייק שהגישה לי בת העשרה במיומנות, וחיכיתי לשמוע את השאלה.
"נו אבא", דחקה בי בתי לנוכח שתיקתי המתארכת. "למה אתה לא מבטיח לי??"
עוד באתר:
"הוי , את מתוקה,"
"כן, אבל אתה לא מבטיח" המשיכה לדחוק.
"נכון, – אני יכול להשתדל להתחייב רק על דבר אחד"
"על מה אתה יכול להתחייב?" התפלפלה עורכת הדין הקטנה
"אני אשתדל לעשות מה שטוב"
"נו נו" נאנחה בהשלמה, מכירה את אבא העקשן שלה.
"טוב, אז ככה: מה יותר מפחיד- מלחמת חרבות ברזל או הקורונה??"
האזינו
"אוהו, יש לך שאלות ממש חכמות!"
"נו, אבא, ידעתי שככה תענה לי, הבטחת תשובה!"
"רגע רגע," לא נשארתי חייב, " אני מבקש לא להגיד בשמי דברים שלא אמרתי…"
הקונדסית חייכה, בלעה את רוקה במבוכה אך המשיכה להתבונן בי בעיניה החודרות.
"תראי, את חשובה לי, אני רוצה לעזור לך, אז בואי נדבר כמו מבוגרים.
ביתי התיישבה על הספה, הרגשתי שדבריי התישבו על ליבה והיא נכונה לקבל עזרה אמיתית.
תגידי לי, פניתי אליה, מה הביא אותך לשאול את מה ששאלת.
מאזינים יקרים, אני רוצה שתשמעו היטב את התשובה ששמעתי ממנה, איזה עולם רגשות עצום נפתח בפניי, וכל זה רק בזכות שלא התפתיתי לענות תשובה אלא המשכתי בסבלנות לנסות להבין מה עומד מאחורי השאלה.
"אז ככה, אני זוכרת שלפני שנתיים כשהייתה הקורונה, לא פחדנו. וכעת במלחמה אנחנו כן פוחדים, אבל מצד שני היו אנשים שבקורונה מאד מאד פחדו, ועכשיו במלחמה יש אנשים שלא כ"כ פוחדים, יש לי חברות שהולכות לחלון לראות איך מיירטים טילים, והאזעקות בכלל לא מעניינות אותן, אז מה זה אומר? שבאמת הקורונה לא הייתה מפחידה ואז אולי גם המלחמה לא באמת מפחידה, ואנחנו סתם מגזימים???"
כשהתבוננו קצת יותר לעומק התבררו הרבה רגשות שיש לה סביב הנושא הזה, למה אני חלשה?, למה הבנות שסביבי יותר חזקות ממני, ועוד ועוד………
שימו לב כמה חשוב ההקשבה לרגשות שמאחורי הפעלות שלנו שזה בעצם ההגנות, כמה חשוב לשים לב לרגשות ולא לפעולות וההגנות שהם החלק השולי שבסיפור,
כאשר מתבוננים ברגשות זה עצמו חלק גדול מהפתרון של האדם.
