"הווילון נסגר, כבר לא מעוניינת לדבר איתך יותר"

מרגש ומחזק: טורה השבועי של מגישת 'עומקא דליבא' – אפרת ברזל בעיתון 'קטיפה':

אתה כזה קטן ומסכן שאפילו תרגילי התחכום שלך לא מצליחים לעשות עליי רושם. איזו עליבות נפש.

עשיתי בשבוע שעבר טור על טוהר הנשמה והתעוררת? אתה לא יכול לשאת רוגע יהודי שלם וטוב, אה?

ראית שאני בשמחה של קירבת ה', אז באת להזיק?

תגיד, אתה חושב שאני בת חמש? בת חמש עשרה?

יצר הרע מסכן ושפל שכמוך.

קשה לך עם אנשים שאוהבים לעשות בשמחה מצוות, נכון?

אתה חייב להרגיש נוכח, אה? אחרת אתה לא מרגיש קיים, אה? כמה תלותי ביחס של אחרים אפשר להיות?

המלכות שלך, הזיקנה שלך והכיסלות, לא יביאו אותך רחוק הפעם, למדתי על בשרי לכאוב כאבי תופת מדברים שהובלת אותי אליהם בעבר, לא תקבל הפעם אישור כניסה,

הזמן עומד לטובתי.

אלול? זוכר?

ידו של ה' פשוטה לקבל שבים, באת בזמן הלא נכון. זה חלק מהטיפשות שלך?

היכולת לספר אותך החוצה לכולם, היכולת לזהות את גלגלי תרגיליך הפרימיטיביים, אלה החוזרים על עצמם, משעמם אחד שכמוך, הבקשה שלי בימים אלה להתרכז בתשובה, הרצון להתענג, למרות ובזכות התקופה הקשה הזו בה העם שלנו נמצא, על הדבר הנפלא הזה שנקרא אמונה, נותנים לי עוצמה אחרת.

אני בעלת תשובה, שכחת? אני לא גדלתי פה, זוכר?

כבר ראיתי אלף כמוך כמעט בכל ורסיה אפשרית, אבל כשקראתי אצל חז"ל פרטים מתקדמים על הריקבון שלך, על השדות שאתה יודע להשמיד, על העבירות שאתה גורר אנשים לעשות, למדתי להיזהר ממך עוד יותר.

לא לא לא תנצח אותי הפעם, גם אם תחשוב שכן.

מאיפה יש לי כזה בטחון עליך, אתה שואל?

חייבת להגיד לך שאתה מנמנם קשות.

שיעורי תורה? לימוד? אימון? ספרים? בעל? רבנים? חברות? לא מספיק?

כולם לא שווים בעיניך? ממה קורצת? רימה ותולעה שכמוך.

השנה נגמרת, ויחד איתה גם אתה. כל משהו קדוש וטהור טוב ומוצלח שאני מרגישה, אתה בא לקלקל?

אז תשמע, חביבי, זה נגמר.

זה לא היה לי קל, אבל זה נגמר. אני מדברת על החלק בך שעליו אני מדברת, משהו ששמתי לי במרכז עבודתי הרוחנית לפני שנה בדיוק. וזה הצליח לי. זה היה בדיוק כמו שמדריכים את כולנו, משהו קטן, שיכולתי לשים לב אליו ולעמוד בו. וזה הצליח לי. מצטערת. זה עובד.

כדי לעזור לעצמי להימלט מציפורניך חשפתי אותך לכולם, שיתפתי את ההורים שלי, את הבעל שלי, את הרבנים שלי, את כולם. כולם יודעים עליך ועל מה שאתה מעולל. זה נגמר. יידעתי את כולם, יצר הרע שלי, אתה גלוי לכל, אתה שקוף. לא מתביישת יותר. תתבייש אתה.

כששאלת, "למה זה תקראי בשמי?", למה אני כל כך מתעסקת איתך,  שמעתי את הפחד שלך, שיחשפו אותך ויגלו את הבלופ שאתה. לכולם סיפרתי עליך, במיוחד חקרתי אותך בעצמי. מכל כוון.

כי כשאתה מוסתר וסמוי, אתה חוגג. ולפעמים, החגיגה נגמרת דווקא כי מדליקים עליה אורות.

מה זה? נדמה לי שאתה ממצמץ? אתה רוצה שאני אעמעם טיפה את האורות? קשה לך?

אני מצטערת, כשאישה יהודייה מדליקה אור של בינה יתרה, כלום לא יסגור לה אותו, בטח לא אתה. גזלייטר קטן וזקן שכמוך.

גם אם תתחפש לאלף דמויות, ותנסה לחדור אליי דרך דרכים פתלתלות, אני אדע שזה אתה. אתה פועל כל פעם באותה טכניקה, כסיל אחד, ועליה עליתי. על השורש. אתה מנסה כל פעם לערער את הבטחון הקיומי שלי, מסביר לי כמה אני טועה, קטנה ולא צודקת, מכניס ספק בהיותי אני.

אז זה נגמר.

נגמרת השנה, נסגר הווילון, ואני לא מעוניינת לדבר איתך יותר.

שב. תנוח. אל תירא. תבוא מישהי אחרת שתוכל להתלבש על אורה. אבל אצלי? כל פעם שתבוא אני אצעק, אני אספר עליך לכולם שוב ושוב ושוב. אה אתה אומר אין אפוטרופוס לעריות ומאיפה את כל כך בטוחה בעצמך? אופס, שמעתי גם את זה, אל תשתמש לי בביטויים גבוהים כשאתה כזה נמוך, טוב?

גם הקוראים שלי יודעים עליך עכשיו, וזה עוד יותר מחייב.

תיזהר.

אלול.

האזינו לדברים בתוכנית 'עומקא דליבא' בהגשת אפרת ברזל: