"מבחן ההשוואה": פרשת "נשא" \ הרב אפרים אפשטיין | האזינו

כמה פעמים שמענו את הילד שלנו אומר, "אבל למה לחבר שלי מסכימים/ יש..". כמה פעמים שאלנו את הילד שלנו, "כמה החברים שלך קיבלו במבחן"?

"מבחן ההשוואה" הוא קל וזמין ואנחנו מרבים להשתמש בו.
השאלה היא, האם התוצאות שלו הם מה שהיינו רוצים.

מסתבר שלפרשת השבוע יש מה להגיד בנידון.

בפרשת השבוע מוזכרים קורבנות הנשיאים. כשהוקם המשכן, נשיאי ישראל, ראשי השבטים, הביאו את קורבנותיהם לחנוכת המשכן. במשך 12 ימים ,כל יום, נשיא אחר מביא את קורבנו.

כל מי שעובר על הפסוקים, שם לב שקורבנות הנשיאים היו דומים במדויק, האחד כשל חברו.
ובכל פעם מחדש התורה מפרטת במשך חמישה פסוקים את מרכיבי הקרבן.

א"כ מדוע?

מדוע התורה חוזרת ומפרטת 12 פעמים את מרכיבי קורבן הנשיא,
הרי הנשיאים הקריבו כל אחד,בדיוק את אותו קרבן שהקריב חברו ?
למה יש צורך לחזור ולבאר כל פעם מחדש,12 פעמים כפול חמישה פסוקים,את סוג הקרבן?

דבר נוסף שתפס את תשומת ליבי זה משפט הסיום שנאמר בכל פעם שמסיימים לפרט את קורבן הנשיא שבאותו יום. לדוגמא ביום השני. התורה פותחת שהנשיא שהקריב באותו יום הוא נתנאל בן צוער ולאחר שמפרטת את הקרבן התורה מסיימת, "זה קרבן נתנאל בן צוער". וכך אצל כל נשיא ונשיא.

וכי איננו יודעים שזהו קורבנו של נתנאל בן צוער?
למה יש צורך לחזור בשנית ולהדגיש שזהו קורבנו שלו??

כולנו מכירים את משפט שלמה.
אותה אישה שבנה מת והלכה ולקחה את בנה החי של חברתה.
שלמה המלך שנדרש להכריע בשאלה של מי הילד,הציע שיחצו את הילד לשתיים…

האחת הסכימה ….,
וההכרעה הייתה ברורה, זאת שלא הייתה מוכנה שיהרגו- יחצו את הילד, זאת האמא.

מדוע זאת שגנבה את הילד הסכימה שיחצו אותו לשתיים?
הרי היא רצתה לגדל אותו כבנה?

וכי אם כעת יש אפשרות שיילקח ממנה ,היא מוכנה שימות?
גם אם השתבשה עליה דעתה מרוב צער על בנה המת,ולכן גנבה את הילד,
עדיין יש מרחק גדול בין זה לבין רצח?
למה שתסכים שיחצו את הילד?

אומנם ברורה ההכרעה שהגיע אליה שלמה, שזו שלא מוכנה שיחצו את הילד, היא האמא.
אבל מה ההגייון בהתנהלות של חברתה?

יסוד גדול טמון כאן. האימא של הילד אוהבת ורוצה את הילד בגלל מה שהוא, הילד שלה..

חברתה, לא לקחה את הילד בגלל מה שהוא, כי הרי גם היא יודעת בתוך תוכה שזה לא הילד שלה.
התערבה כאן עוד מחשבה שיתכן שהיא בעצמה לא הייתה מודעת אליה.
היא לקחה את הילד של חברתה משום שלא שלא יכולה הייתה לסבול את המחשבה שלחברתה יש ולה אין.
היא רוצה אותו משום שלחברתה יש ולה אין.

אם זאת הסיבה שהיא גונבת את הילד, אז את אותה מטרה היא תשיג ברציחתו של הילד.

הקנאה היא אחת משלושת הסיבות, קנאה תאוה וכבוד שמוציאין את האדם מהעולם.
בקנאה האדם רק חושב שהוא נמצא בעולם, אבל באמת הוא נמצא בעולם דמיוני שבנה לעצמו. הוא יוצא מהעולם כפשוטו. הוא מחשב את דרכיו ומעריך את הדברים שיש לו רק ע"פ וביחס למה שנמצא אצל השני.

הרב פינקוס כותב כותב באחת השיחות שהסיבה שאנחנו לא מרוצים ואסירי תודה לבורא עולם זה מפני שאנחנו לא מעריכים.. לדוגמא, האוויר- החמצן. למה אנחנו לא מרגישים בכל נשימה את יד ה'? משום שיש לכולם את אותו החמצן.

אבל אחרי 120 שנים כשנגיע לעולם האמת ויראו לנו כיצד חישב הקב"ה במדויק את כמות החמצן שאנחנו היינו זקוקים לו. וכיצד באהבה גדולה יצר הקב"ה את אותה כמות חמצן מדוייקת רק בשבילנו….

כמה נצטער שבזה העולם לא רקדנו משמחה.
מה אכפת לנו אם גם לחבר שלנו יש חמצן?
מה ששלנו ובשבילנו לא שייך אליו ומה ששלו ובשבילו לא שייך אלינו.

ורק חמצן קיבלנו?
בריאות, משפחה, ילדים,פרנסה ועוד אין סוף דברים שנותן לנו בורא עולם רק בשבילנו.

הנשיא שהקריב ביום השני היה נתנאל בן צוער. במדרש מובא שהוא זכה להיות ביום השני מיד לאחר נחשון בן עמינדב (שזכה להיות ראשון משום המסירות נפש שקפץ ראשון לים סוף),

משום שדיבר עם כל הנשיאים ושכנע אותם שכולם יביאו את אותו קרבן בדיוק,כדי שלא תהיה מחלוקת וקנאה בינהם.

אם כל אחד היה מביא משהו אחר, אז לכאורה היה מובן לנו, אם התורה היתה מפרטת מה כל אחד הביא, כי כל אחד מביא משהו אחר.

אבל באמת האמיתית זה בדיוק הפוך.

כי אם כל אחד מביא משהו אחר, רק בגלל מה שהביא חברו, אז אף אחד לא מביא באמת משהו אמיתי בגלל עצמו. אז אין סיבה לכתוב מה כל אחד הביא.

אבל כאשר הם הביאו את אותם הדברים בדיוק. הסיבה היא כדי שלא יקנאו אחד בשני.
ממילא כל אחד את מה שהביא, הוא מביא בגלל מה שהוא רוצה להביא ולא בגלל שחברו הביא.
זה שלו בלבד.

זה רק נראה אותו הדבר, אבל באמת האמיתית הקורבנות שונים.
כי כל אחד הביא נטו את שלו ולא בגלל חברו.
בהחלט יש מקום לכתוב את של כל אחד בנפרד.

ויתכן שזו גם הסיבה שהתורה מדגישה בסיום כל יום שזה היה קורבנו שלו.

ונסיים בעוד דבר קטן.
בברכת כהנים שמופיעה בפרשה.
נשים לב שברכת כהנים נאמרת בלשון יחיד.
יברכך, ישמרך…

מדוע היא לא נאמרת בלשון רבים, הרי הכהן המברך,מברך את הציבור?

יתכן שהם הם הדברים.
מי שרוצה להתברך ולהיות מבורך, אין לו מה שיסתכל על האחר- על הברכות של האחר.
שם זה היציאה מהעולם…
הברכה נמצאת אצל כל אחד ואחד בעצמו ואצלו.
מי שכך מתבונן ירגיש ויכיר את הברכה.

אז עכשיו… מה דעתכם על "מבחן ההשוואה"?

שבת שלום.
אפרים אפשטיין.