אליה כהן, ששוחרר מהשבי לפני קרוב לחודשיים, הגיע הבוקר (שלישי) לראשונה לתפילה בכותל המערבי. ביקורו הגיע בדיוק שנה לאחר שאמו, סיגי כהן, השתתפה במעמד ברכת הכהנים במקום, שם התפללה לשחרורו. מאז שחרורו הפך כהן לסמל של חוסן נפשי, ולאחרונה פרסם פוסט מרגש שסיכם את התקופה הקשה שעבר בשבי.
בפוסט שפרסם לפני כחודש כתב כהן: "זְכוֹר אֶת הַיָּמִים שֶׁהִתְפַּלַּלְתָּ לַדְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ לָךְ הַיּוֹם". הוא תיאר את חוויותיו מהשבי במילים כנות ונוגעות ללב: "החלטתי היום, סוף סוף, לשבת ולסכם את התקופה הכי לא הגיונית שהייתי בה. תקופה של 505 ימים שלא דומים לשום דבר שאפשר לדמיין. 505 ימים של שבי. של חושך. של ניתוק מוחלט מהעולם, מהמשפחה שלי, מהחברים שלי".
כהן שיתף גם ברגעים הקשים ביותר שעבר, והסביר: "היו שם רגעים ששום סרט לא יכול לשחזר. רגעים של רעב, של פחד, של כאב מטורף בגוף ובלב. והיו גם רגעים קשים, כאלו שהייתה בהם תחושת אובדן, תחושת בדידות מוחלטת. אבל למרות הכול – דבר אחד לא הצליחו לשבור בי: את הרוח שלי. התקווה הקטנה בלב שבאמת, איכשהו, יקרה פה נס ואני אחזור הביתה".
עוד באתר:
הוא הוסיף לתאר את הדרך שבה שמר על אופטימיות למרות תנאי השבי הקשים: "והחיוך… כן, גם כשלא היה על מה, ניסיתי להחזיק את החיוך. כי ככה מנצחים את החושך. כשאני פה, מסתכל אחורה, אני מבין שהכוח שלי לא היה רק שלי. היה לי פה עם שלם מאחוריי. כל חייל, כל אדם שיצא לרחובות, שהניף שלט, שצעק את השם שלי, שהתפלל, שנלחם פיזית בשביל לראות אותי חוזר – אתם הייתם הנס שלי".
כהן לא שכח להזכיר גם את המחיר הכבד של המאבק לשחרורו: "ובתוך כל האור הזה, אני לא שוכח את המחיר הכבד. יש משפחות שלא יקבלו את הבן או הבת שלהן בחזרה. חיילים יקרים שנתנו את החיים שלהם בשביל להחזיר אותי, להחזיר אותנו. משפחות שכולות שכואבות יום יום את הכאב הזה, את הריק הזה שאף אחד לא יכול למלא. אני לא יכול לדמיין את גודל הכאב, אבל אני רוצה שתדעו – בכל נשימה שלי, אני לא שוכח אתכם. החיים שקיבלתי במתנה הם גם בזכותם. בזכות הגבורה והמסירות של היקרים שלכם".
לסיום, שיתף כהן בתחושת ההודיה על החיבוק לו זכה עם שובו: "החיבוק שאני מקבל מעם ישראל מהרגע שחזרתי – הוא בלתי נתפס. והחברים שלי, המשפחה שלי, זיו – האנשים שלא ויתרו עליי לשנייה – אין לי מילים להודות לכם. ובכנות ישבתי לכתוב לא סתם, אני כותב בתור אחד שאיבד את הכל וקיבל את החיים במתנה. אני רוצה שתעצרו רגע ותחשבו: כמה פעמים ביום אתם שוכחים להעריך את מה שיש לכם? המשפחה. החברים. הקפה של הבוקר. השקט הזה בלילה. אל תחכו שמישהו ייקח לכם את זה כדי להבין. אני כאן היום כדי להזכיר לכם – החיים הם מתנה. תאהבו. תחיו. תעריכו. ואל תשכחו – גם ברגעים הכי קשים, מותר להתייאש – אבל אסור לוותר".
