כך בישרתי לבעלי: "ישבנו מול הכותל וכתבתי"

פעם ראשונה

בסוף הגענו. מזיעים, מותשים, צמאים.
."מה עושים פה?" הוא שאל אותי
הוצאתי את התיקים עם העטים, ואמרתי, "כותבים".

ניסיתי מכאן וניסיתי משם להתחבר אל החורבן, אל בית המקדש, אל הבית השלישי, אל הלבנים הקדושות שחיות בתוך ליבנו בדור המרתק הזה שאנחנו.

מדמיינת לעיתים את השועל הולך על הריסות של בית הבחירה, ראיתי בדמיון אפילו את צבע הפרווה שלו, אבל בסוף, תמיד הרי בסוף החיבור מגיע במשהו שנוגע אליך אישית.
ככה זה בני אדם.
וככה זה בסדר.

חיפשתי בתוכי את כל תיקיית מארז תפילותיי, אלה שעמדתי בהן לאורך השנים ליד השכינה בכותל. הלכתי מעכשיו אחורה.
תפילות הן מראה לנפש.

בטח בשמיים קיים דו"ח סיכום הלב של כולנו, פלט שיוצא לפני שאנחנו עוזבים.
בכל אופן,

בשירותים הניתנים כעת, אף אחד לא הסכים לתת לי חוברת דיגיטלית או פרינט מעודכן.
התבוננתי, מה ביקשתי שם לאורך השנים,
מה דמעתי,
איך הנחתי לפני בורא עולם את המילים, מה הייתי צריכה כל תקופה, מה עבר בי רגע קודם, כשתכננתי מה להגיד לו, כשעברתי אצל המגנומטר של השומר שבדק את שקיפות התיק שלי עם המים והסידור שהנחתי על המסוע בכניסה.
אי אפשר לספור את כמות הפעמים שהלכתי אל מול תפילתי בקיר.
אי אפשר לספור את הכמות שממנה חזרתי בהליכה לאחור.
מקווה,
לא, זאת לא מילה מדויקת,
יודעת,
שמה שאמרתי שם נשמע.
לא יודעת אם יתקבל ויתרצה, אבל נשמע. זה בטוח. נעשה ונשמע זה אנחנו מולו, לא הוא מולנו.
אצלו, כבר הבנתי,
זה – אני אעשה לך מה שבאמת טוב לך, גם אם לא תראי את הטוב הזה במיידי.
אני אעשה, ובהמשך החיים, את תשמעי.
תשמעי בעיקר את הקול הפנימי של עצמך דרך תובנות שיסבירו לך למה. למה עשיתי לך כך ולא אחרת. גם אם יהיו אנשים שיקראו לתהליך הזה אוטוסוגסטיה, זה יהיה לי ממש בסדר כי גם הם עושים את זה בעצמם, וזה טבע האדם.
לעשות בלי שאת מבינה למה?
את עושה, גם אם את לא מבינה את מה שמי שאת סומכת עליו פוקד עלייך לעשות.

בענווה שקטה.
לשמוע אחר כך את ה-'למה'? זה נותן כוח. לשמוע כמה נכון היה שבחרת לעשות.

והלכתי אחורה אחורה עם החיים. עשיתי רברס בתפילות, זה קצת כמו לספור עשר־תשע־שמונה, וקצת כמו להגיד תשרק״צ, כמו להריץ סרט מהסוף להתחלה במהר.
הלכתי אחורה יותר מחצי מהחיים.

הגעתי לגיל 24.
נעצרתי.

סרט בית המקדש שלי הפסיק להקרין בנקודה הזו.
לא נעים לכתוב דברים כאלה, אבל הנשמה שלי לא פגשה את הקיר הזה עד גיל כ״ד שנים.

רגע. רגע.

האם זה יכול להיות שאדם ישראלי, תוצר של חינוך ישראלי, איכותי, בוגר סדנת הכתיבה של איטו אבירם בספריית בית אריאלה שליד מוזיאון תל אביב, לא יקבל במערכת הערכים של תוכנית לימודיו  טיול, סיור, נגיעה, רחפן, תמונה, לוויין, רישום, דיאגרמה,

משהו,
של הכותל המערבי?

תשובה: כן.

ילדה ישראלית כזו, שאימא שלה עושה לה מיץ תפוזים סחוט כל צהריים איך שהיא חוזרת מבית ספר, כדי שתספוקת ויטמין הסי תיכנס טרייה אל מערכת החיסון של הילדה, לא הייתה בכותל.

את ארמון בקינגהאם הכירו לי, את ארמון קנסינגטון, גם.

את חדר התה של וינדזור קאסטל פגשתי, גם במבצר בלומרל בסקוטלנד הייתי, שם קיבלה המלכה אליזבת את ידיעת מותה של הנסיכה דיאנה.
לא נראה לי שהיא לקחה את זה ללב.
ובבית המקדש של מלך מלכי המלכים לא הייתי?

האוצר שמתחת לגשר.

הייתי בת 24.
לתפילה הזו הגעתי, אני זוכרת אותה כאילו היא הייתה אתמול, תפילה של מילה אחת.
זה הכול.
אלה היו ימים.

נפשי ביקשה קרבת אלוקים.
רציתי לבשר לבעלי בשורה משמחת, הקשורה לתינוקת החדשה שנבראה לי בבטן.
והחלטתי שהמקום הכי נכון להגיד בו את מילותיי לבעלי, יהיה מול הכותל.

התארגנתי.

לקחתי עימי בתיק פתקים קטנים מרובעים של טלפון. שני עטים.
תכננתי שנכתוב שנינו מכתבים לאלוקים. ככה חשבתי אז, שבכותל עוברים מסרים.

הייתה רק בעיה אחת קטנה.
לא ידענו איך מגיעים.
ווייז עוד לא נולד. אז.

להביא בעל חילוני, בישראל החמה, אל מקום לא נודע. אוי, זו הייתה משימה קשה.

בנות הן עם של זורמות. את יכולה להגיד להן 'ימינה שמאלה, לא,לא, בואי נחזור נראה לי שזו הייתה דווקא הפנייה שם'. אבל לא כולן בנות, ויש אנשים שאם את לא אומרת להם בדיוק איפה, זה קשה להם.

לא ידעתי איך מגיעים לכותל. מיץ התפוזים הסחוט לא הגיע עם מפה.

בסוף הגענו.
שאלנו, אמרו לנו תפנו פה ואחרי זה שם.
בסוף הגענו.

מזיעים, מותשים, צמאים,
"מה עושים פה?" הוא שאל אותי.
הוצאתי את הפתקים עם העטים, ואמרתי: "כותבים".

הוא דווקא שיתף פעולה.
שתקתי.

כל פעם במהלך התשובה כשהוא עשה דברים של קדושה, שתקתי.
נתתי לו. להיות בזה.

הקשבתי טוב טוב למה שהסבירה לי הרבנית קניבסקי זצוק"ל.
אסור להתערב לאנשים אחרים במקומות הסודיים שלהם עם אלוקים.

ישבנו שם על הספסל מול הכותל, ברחבה.
הוא כתב וכתב וכתב.
התרכז.

אני כתבתי מילה אחת.
"תראי מה כתבת"?

הוא פתע שאל, "אז תראה מה אתה", והצצנו אחד לשני בתפילות.

הוא כתב מגילות.

אני,
טוב, תמיד אנחנו סמל הצדיקות, אני כתבתי מילה אחת.
כתבתי,

והוא אמר שזה הכי נפלא. "תודה"

נפרדנו, כדי להכניס את הפתקים בחרכים. הוא בעזרת הגברים ואני בעזרת הנשים.
בית המקדש השלישי, אומרים, אינו בנוי מאבנים.

האזינו לטור המרגש בתוכנית 'עומקא דליבא' בהגשת אפרת ברזל ב'קול חי':