"כילד – פחדתי לעלות לאוטובוס": כשהפיגוע מציף את הנפש

אמש בפתיחת התוכנית 'בית נאמן', פתח הרב אריה אטינגר בכך שאי אפשר שלא לפתוח עם הסיפור הכואב שקרה בבוקר.
שני מחבלים עלו לאוטובוס, ירו ביהודים חפים מפשע –חלק נרצחו, וחלק נפצעו.
הכאב הזה הוא כאב של כולנו, אבל בעיקר של המשפחות שנשארו מאחור. משפחות שבשעות האחרונות חיות שבר שאין לו מילים. ילדים שאיבדו הורה, הורים שאיבדו ילד, בני זוג שנשארו לפתע לבד. החיים של כל אחת מהמשפחות האלו השתנו ברגע אחד, והלב שלנו איתם, בדמעות ובתפילה.
על היתומים, האלמנות, ומתפללים על הפצועים שה' יחזק אותם וייתן להם נחמה, בתוך השבר האיום הזה.
ובתוך המציאות הקשה הזו,

יחד עם הכאב, יש גם פחדים שנכנסים ללב של כל אחד מאיתנו. פחד פשוט, אפילו לעלות לאוטובוס. פחד שאנחנו מחזיקים, וגם הילדים שלנו מחזיקים איתנו.
ומתוך המקום הזה – אני רוצה להשמיע לכם סרטון קצר שצילמתי היום, ממש מהזירה עצמה.

תרגיל חי באולפן: “תנו לרגש לעלות, לפני ההגנות”

כדי לעזור למאזינים להיכנס פנימה, הציע הרב אטינגר תרגיל פשוט ועוצמתי: למצוא בסביבה חפץ או צבע שמעורר תחושת קושי — ולהישאר רגע עם מה שמבפנים.
“אם עולה בכם מה שעשיתם כדי להגן על עצמכם — נסו דרך זה לזהות מה הרגשתם. כמו מטרייה שפותחים כשיורד גשם: הפעולה מספרת לנו ממה פחדנו.”

במקביל שיתף זיכרון אישי מילדות: הפחד לעלות לאוטובוסים בתקופות של פיגועים. “זה פחד שחרוט בגוף. לא כדי להבהיל — אלא כדי להראות שאפשר להסתכל לו בעיניים, ומשם מתחיל הריפוי.”

פחדים שונים, לב אחד: קולות המאזינים

במהלך השידור עלו מאזינים והביאו קולות שונים של פחד, שכל אחד מהם פתח חלון לעולם פנימי אחר:

ברכי הודתה שהפחד הגדול שלה הוא על בעלה, לא על עצמה. “מה שבאמת מפחיד אותי — להישאר לבד.” הרב אטינגר סייע לה לדבר את הפחד לעומקו, להבחין בין הילדה המפוחדת לבין האישה הבוגרת, וכבר במהלך השידור הפחד ירד מעוצמה 10 ל־4.

אילנה סיפרה על בתה שחוזרת רגלית מהפארק סמוך לאתרי בנייה. “הפחד הוא לא רק שיקרה לה משהו פיזי — אלא שהיא תחיה עם טראומה.” הרב אטינגר חיבר זאת לפחד שהעלתה לגבי ניצולי הפיגוע: מה יקרה בעתיד? איך ייראה החוסר־אונים אחר כך?

צילה לא הרגישה פחד, אלא כאב צורב. אחת הנרצחות הייתה שכנה שלה בעבר. “זה לא פחד — זה שבר.” מאחורי המילה “פיגוע” הסתתר כאן לא פחד אלא אובדן בלתי נתפס.

רבקה שיתפה בכנות נדירה על פחד ממוות, שהתחבר לטראומה אישית: אח שנהרג בתאונה כשהייתה בת 14. “הוא פשוט נעלם — ואני כאילו נעלמתי איתו.” הרב אטינגר חידד: “זה לא רק פחד מהמוות, אלא מהפתאומיות, מה־נעלם. כשאנחנו נותנים שם מדויק — מתחיל להיווצר מרחב לנשום.”

אברהם, תלמיד ישיבה, דיבר על כך שהפיגוע היה דווקא על חרדים, קרוב לביתו. “זה מעלה בי שאלה על הזהות שלי, על קרבה ועל שייכות.”

כל אחד — פחד אחר. כל אחד — נקודה אחרת בלב. אבל כולם נפגשו באותה קריאה: להעז להרגיש.

העיקרון: “כנות והבטה בקרני השמש מפחיתה פחד”

הקו שחזר שוב ושוב היה חד: הדחקה מגבירה פחד; כנות ומפגש אמיתי מחלישים אותו.
ברגע שהמאזינים הסכימו לתת שם אמיתי — בדידות, חוסר־ודאות, חוסר־אונים, פתאומיות — משהו התרכך.

“אני לא מעודד פחד,” סיכם הרב אטינגר. “אני מעודד כנות. כשאנחנו מסכימים להרגיש, הפחד מפסיק לנהל אותנו. ומשם אפשר לבחור — לדבר, להאט, לתת לילדים יותר כלים וכוח, ואולי גם לפנות לעזרה מקצועית.”

כלי הביתה: תרגול פשוט לכל משפחה

👈עוצרים ונושמים.
👈מזהים רגש — לא פעולה, אלא תחושה.
👈נותנים שם מדויק — בדידות, חוסר־ודאות, חוסר־אונים.
👈בודקים עוצמה (מ־1 עד 10), ואז שוב אחרי דקה.
👈שואלים שתי שאלות: מהמקום הבוגר שבי, מה אני רוצה לעשות עם זה? ולמה?

משפט הסיום: להפוך פחד — לביחד

בפיגוע הזה, כמו בכל פיגוע, יש פחד אישי. אבל ברגע שהמאזינים חלקו את הפחדים — הם הפסיקו להיות לבד בהם. בשידור חי, בין קווים מצפצפים ושקט כבד, התרחש משהו עמוק: הפחדים התפצלו, אבל הלבבות התאחדו.

כי כשאנחנו אומרים בקול רם: אני פוחד — אנחנו מגלים את מה שהטרור לעולם לא יוכל לקחת: היכולת להפוך חוסר־אונים — לחיבוק של עם.

📻 להאזנה לתכנית המלאה ששודרה אתמול ברדיו קול חי — לחצו כאן >>