ערב יום כיפור: סליחה שמתחילה מול המראה

הלב שנשבר ליד הפמוטים
ערב שבת. רגע אחרי הברכה – הדמעות פרצו. אישה צעירה מאחת הערים החרדיות עומדת מול הנרות ולא מצליחה לעצור את הבכי.
יומיים קודם, מילה אחת שבעלה זרק ברגע של עצבים ננעצה בה כמו סכין: קטנה, “לא ביג דיל” בעיניו – אבל עבורה זה פער שכמעט אין לו גשר.
“איך אני יכולה להדליק נרות של שלום-בית כשבפנים אני נשברת?” היא לחשה לעצמה.

זה לא עוד סיפור רחוק. זו מציאות שמתרחשת בהמון בתים. ומשם נפתח השער לשאלה הגדולה של ערב יום כיפור:
מהי באמת סליחה – ומה קורה כשהיא תקועה בגרון?

“עד שירצה את חברו” – ולא “עד שיסלח”
השולחן ערוך (או”ח תרו) מזכיר את הכלל:
"עבירות שבין אדם למקום – יום הכיפורים מכפר. עבירות שבין אדם לחברו – אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו."
אבל מדוע נאמר “עד שירצה” – ולא “עד שחברו יסלח לו”?
מה ההבדל, ומה הוא מלמד על עומק הסליחה?

עוד באתר:

תופעה חדשה

גם לו מותר: פחד בשמאל מאיש הימין שמחזיר באותו מטבע

אבי יעקב

פעולה ישראלית?

דרמה באלכסנדריה: מדען גרעין מצרי נורה למוות ברחוב

שלמה ריזל

צפו בדברים

"אפשר לנצח את הערבים בלי בומבות, רק עם חכמה"

נתי קאליש

צפו

על מה יצא הקצף? זה מה שאמר ינון מגל

פנחס בן זיו

בתוכנית בית נאמן בקול חי, הרב אריה אטינגר העלה שאלות חותכות:
האם בזוגיות צריך בכלל לומר “סליחה” – או שזה מובן מאליו?
למה ההלכה אומרת שאם ביקשתי שלוש פעמים – זה מספיק? ומה זה שווה אם הצד השני עדיין כואב?
ובעיקר: כשקשה לי לסלוח למישהו – למי קשה לי לסלוח לאחר או לי?

“סליחה היא לא מחיקה של העבר; היא גשר מעל תהום. אבל כדי לבנות גשר – צריך קודם לעמוד על הקרקע שלי.”

התרגיל שחושף את האמת: אדום, תכלת ומראה
במקום להסתפק בדיבורים, הרב אטינגר הזמין את המאזינים לתרגיל חי באולפן – פשוט, עוצמתי, ואפשרי לכל אחד גם בבית.

מה צריך להכין?
👈בד אדום – מייצג את הכעס, הפגיעה, הבעירה.
👈בד תכלת – מייצג את הצידוק העצמי: “אני בסדר – הוא לא.”
👈מראה קטנה – מייצגת מפגש כנה עם עצמי.

כך עושים את זה בבית – 5 דקות של אמת
1. עומדים על האדום – נזכרים במישהו שאני כועס עליו (בן/בת זוג, הורה, חבר, קולגה). נותנים לרגש שם ומשפט: “אני כועס כי…”. לא מצדיקים, לא מסבירים – פשוט מרגישים.
2. עוברים לתכלת – ושואלים: במריבה הזאת, מי ה”תכלת” – הבסדר, ומי ה”שחור” – הלא בסדר? מה אני מרוויח מזה שאני “כולי צודק”? איך זה מגן עליי? (וגם להפך: אם אני מרגיש שאני ה”שחור” – איך זה מגן עליי? מה זה חוסך ממני?)
3. מסתכלים במראה – ושואלים: “על מי אני באמת לא סולח – עליו, או עליי?”

קולות המאזינים: מהכעס – לדיוק
במהלך השידור עלו מאזינים ושיתפו:
אחד סיפר על חבר שהוא לא סובל, “כי הוא כל הזמן מיחצן את עצמו”. ואז הודה: “כשאני מרגיש שאני הצודק – זה נותן לי גב.” ברגע שהסכמתי לראות גם את החלק שלי שבסיפור – עוצמת הכעס התקטנה,
מאזינים נוספים זיהו את אותו דפוס: הכעס קטן כשמעזים להתבונן באחיזה של הטלית שלי שכולה תכלת ולהסתכל על החלק שלי שבסיפור וברגע שמפנים את המבט פנימה.
המכנה המשותף לכולם היה חד:
ברגע שאני מפסיק להיאחז רק ב’טלית שכולה תכלת’, ורואה גם את החלק שלי – הכעס על האחר מאבד את הדלק שלו.
לא כי הוא הפך פתאום ל”בסדר”, אלא כי אני מתחיל לפגוש את עצמי. ושם – מתחילה הסליחה האמיתית: קודם כל עם עצמי ורק אח"כ עם האחר,
והאמת שמהמקום הזה גם לאחר יהיה הרבה יותר קל לפגוש אותי ואף לסלוח לי.

מוזמנים להאזין לתוכנית המלאה: