היא שתקה, ואז אמרה בשקט: "לא רוצה להרגיש יד שנייה"

יד ראשונה בלב ואיפה הקב"ה בכל זה

איך ויכוח קטן על ספה גילה את הסוד של אהבה, אמונה וערך עצמי

זה התחיל בכלל מחנות רהיטים.
אני עומד ליד ספה אפורה, מסתכל על המחיר, ואומר לחיה: “ניקח יד שנייה. חבל על הכסף.”
היא שותקת רגע, ואז אומרת בשקט:
“אני לא רוצה להרגיש יד שנייה.”
היה רגע של דממה.
לא בין אנשים – בין לבבות.
ופתאום הבנתי: זה בכלל לא על ספה.
זה על מקום בנפש שרוצה לדעת – אני נבחרת. אני ראויה. אני יד ראשונה בלב שלך למרות שאני בנישואין שניים אתך.

עוד באתר:

דברי אלוקים חיים

בשידור חי: השיעור השבועי של מרן הראש"ל הגר"י יוסף

מערכת אמס

בפעילות בקאבטיה

המחבל בכלא קישון; אטימת ביתו הושלמה

קובי פינקלר

תיעוד מסעיר

יהודי ביצע ירי בכפר פלסטיני - ואז דרס מתפלל

קובי פינקלר

האזינו לדברים

דתיים או רפורמים? "אין צורך לצום בצומות על החורבן"

בצלאל קאהן

זה לא על הרהיט – זה על הלב
כשאדם מתעקש על “חדש בלבד”, זה לא גחמה – זו קריאה מבפנים.
הנשמה לא רוצה להיות טיוטה מתוקנת. היא רוצה להיות התחלה.
במיוחד בפרק ב׳, מאחורי כל החלטה יומיומית מסתתרת תחינה שקטה:
אל תראה בי המשך – תראה בי התחלה.
כך ויכוח צרכני קטן הפך לשיעור על ערך עצמי, על כבוד, ועל הבחירה לאהוב באמת.
כי בסוף, אנחנו לא רבים על חפצים. אנחנו מבקשים שיראו אותנו.

הקונפליקט – המקום שבו מתחילה הצמיחה
רוב הזוגות מנסים להימנע מקונפליקטים.
אבל האמת היא שדווקא שם מתחיל החיבור.
בכל ריב קטן יש רגש שמבקש: תראה אותי, אל תברח.
והשאלה האמיתית איננה “מי צודק”, אלא “האם אני מוכן להקשיב למה שכואב”.
ברגע ששני הלבבות נשמעים – גם השמים נפתחים.

בית מלא חיים
בבית שלנו יש ילדים שלי, שלה ושלנו.
תזמורת אחת, עשרים לבבות, ומנצח אחד שמנסה לא לאבד את הקצב.
יש רגעים של הרמוניה ויש רגעים של בלגן – אבל שם, דווקא שם, נבנה ה“שלנו”.
כשילד שלה קורא לי “אבא”, או כשהבת שלי רצה אליה עם סוד קטן בלב –
אני מבין: אין יותר “שלי” ו“שלה”. יש רק “שלנו”.

סוכה וגשם של חסד
השנה, כשעמדתי בסוכה אחרי הגשם הראשון, הבנתי משהו חדש.
סוכה היא בית דולף, לא נוח, צפוף – אבל שם מתגלה האור.
אין “חדר שלי” ו“חדר שלך” – כולנו תחת סכך אחד.
וכך גם במשפחה מורכבת – דווקא הצפיפות מולידה אינטימיות.
הסכך אולי רועד, אבל הלב עומד יציב.

“איפה הקב״ה בכל זה?”
באולפן שקט. על הקו – יעקב.
“הרב, אני שומע כבר לא מעט זמן את התוכנית שלך. אתה מדבר על רגשות, על טיפול, אבל איפה בורא עולם?”
שקט. לא של מבוכה – של מחשבה.

יעקב מספר על נישואים של חושך, על בדידות, על אשתו הישנה שעות על גבי שעות.
והוא מוסיף: “דיברתי עם ה' על זה. עשיתי מזה תפילות. ראיתי ניסים.
אבל אני מתגעגע לשמוע את זה גם ממך.”

יכולתי לענות מיד – “בוודאי שהקב״ה כאן” –
אבל הבנתי שאם אני עונה מהר, אני מפספס.
אז שאלתי אותו: “למה זה כל כך חשוב לך?”
והוא ענה: “כי אני רוצה לשמוע אמונה – לא רק טיפול.”

ואז זה היכה בי –
האמונה לא חסרה בתוכנית. היא פשוט נמצאת בשקט שבין השורות.
כשאדם מדבר אמת, כשאישה בוכה ולא בורחת –
שם, בתווך, הקב״ה יושב, מחייך, ואומר: “זה בדיוק המקום שלי.”

כשקשה להגיד “לא”
חיים עלה לשידור בקול עדין: “הרב, הערך העצמי שלי נמוך. אני לא מצליח להגיד לא.”
אבל לא היה שם ערך עצמי נמוך – היה שם לב עייף.
אדם טוב שרוצה לעזור, אבל לא יודע מתי לעצור.
כי יש בתוכו שני קולות: אחד של חסד, אחד של גבול.
וכשהגבול מושתק – גם החסד נחנק.

חיים הבין שהגבול הוא חלק מהנשמה שלו שאומר – גם אני נבראתי, גם לי יש מקום.”
הוא שתק רגע, ואז אמר: “אז בעצם, אני צריך ללמוד להגיד כן לעצמי.”
וחייכתי. בדיוק ככה.
כי האמונה האמיתית מתחילה בבחירה.
במקום שבו אדם לומד לתת – לא מתוך פחד, אלא מתוך חופש.

הסוף הוא תמיד התחלה
שלושת הסיפורים האלה – על ספה, על שאלה, על “לא” –
כולם סיפור אחד: סיפור של נשמה שמבקשת להרגיש נבחרת.
וכשאנחנו עוצרים, נושמים, מקשיבים למה שבפנים –
אנחנו מגלים שהקב״ה שוכן בלב של כל אחד מאתנו.
שם, מתחת לכל הכאבים, הוא לוחש לנו בשקט:
“גם אתה יד ראשונה אצלי.”

להאזנה לתוכנית המלאה 'בית נאמן' בהגשת הרב אריה אטינגר לחץ כאן: