טראמפ נלחם על נתניהו, את הילד הקטן – אף אחד לא רואה

הילד שנשאר לבד — החנינה ללב
ועל הדרך שבה דווקא בעומק – פוגשים את בורא עולם

מדינה שלמה מדברת על חנינה. טראמפ נלחם בשביל ביבי, פוליטיקאים מגנים על פוליטיקאים, גדולים על גדולים.
ופתאום, אני שואל את עצמי —
מי נלחם על הקטנים?
מי נלחם על הילד שלא היה לו אפילו אבא שיגיד עליו: הוא שלי?
וזה החזיר אותי לזיכרון ישן.
אני ילד קטן בחיידר.
הרבי העניש אותי והכאיב לי ביד. אני חוזר הביתה בוכה.
ואבא שלי?
לא שותק.
עומד מולי, נעמד מולי.
ניגש לרבי, מתעמת איתו.
נלחם עליי.
זה לא עזר לו.
הרבי לא השתכנע.
אבל בשבילי — זה היה עולם ומלואו.
ידעתי שיש מי שמוכן להפסיד בשבילי.
שמוכן לחטוף עליי.
שיש לי אבא.

והיום, כשאני פוגש אנשים, אני רואה את אותו מקום:
מה קורה לילד שאין מי שיילחם עליו?
מה קורה לילד שכואב לו — ואף אחד לא מגיע?
לרובנו יש רגעים כאלו:
לבד במסדרון.
לבד במיטה.
לבד בכאב שאף אחד לא ראה.
והילד הזה?
הוא לא נעלם.
הוא פשוט עובר פנימה — ללב הבוגר —
וצועק משם בשקט.

עוד באתר:

המטוס ה־1,000 נחת

הרכבת האווירית הגדולה בתולדות ישראל שוברת שיא

קובי פינקלר

חריג

ביקש עצה מהרב קוק ונענה: "אתה תלוש מהמציאות"

נתי קאליש

בלתי נתפס

עלה המוות בחלונם: 8 נרצחים בבניין אחד

אלי יעקובוביץ

צפו בתיעוד

מפתיע: גדולי הדור החליפו ביניהם פתקים

נתי קאליש

“ואיפה בורא עולם בכל זה?”
שבוע שעבר מאזין שאל אותי שאלה חזקה מאוד:
“אתה מדבר על רגש, תהליכים בנפש — אבל איפה בורא עולם? למה אתה לא מזכיר אותו?”
והייתה אף מאזינה שכתבה:
“נראה לי שאתה מתחמק — זה לא מקצועי.”

אז הנה האמת שלי:
אנחנו גדלים על משפטים כמו: “הכל לטובה”
“השם איתך”
“יש מי שמשגיח”
והמשפטים האלה נכונים.
מאוד נכונים.
אבל הילד שבתוכנו —
לפעמים בכלל לא מבין על מה מדברים איתו.
ילד לא צריך הסברים.
לא מחפש “למה”.
ילד מחפש מישהו שיהיה שם איתו.
שיחזיק לו את היד.
בורא עולם לא נכנס דרך הראש — אלא דרך הלב.
כשאני מרגיש שמישהו רואה אותי באמת,
שנלחמים עליי,
שאני לא לבד —
שם פתאום נפתחים שערי אמונה.

אשתף בפן האישי שגם אצלי, רק אחרי שעברתי תהליך עמוק מול אבא שלי,
פתאום מצאתי את עצמי יותר פתוח אל בורא עולם.
רכות אחת פתחה שער שלם.

לפני שאומרים “הכל משמיים” — לראות את הדמעות
לפעמים כשאנחנו עונים מהר מדי:
“ברוך השם”, “אל תדאג”, “הכל משמיים” —
זה נשמע ללב כמו:
“לא רואים אותך.”
צריך קודם לתת מקום לדמעות,
לשבר,
לילד שאומר:
“כואב לי — תראו אותי.”
רק אז מגיעים ממעמקים קראתיך ה’
— מהעומק, לא מהדחקה.

החנינה שאני מזמין אותנו אליה
הלילה הזה, דיברנו לא על חנינה לביבי,
אלא על חנינה ללב.
לילד שנשאר שם מאחור,
לבד,
שלא היה לו מי שילחם עליו.

קוראים יקרים אני מזמין אתכם לשאול:
באיזה רגע בילדות שלי הרגשתי לבד?
מי נלחם עליי — ואם לא, איך שרדתי?
האם הילד הזה עדיין שם בפנים, מחכה לי?
ואולי היום — אני הוא זה שצריך לעמוד לצידו
ולהגיד לו: “אל תדאג ילד.
אני כאן. ואתה כבר לא לבד.”

שלושה מאזינים — שלושה ילדים פנימיים
בהמשך הערב עלו מאזינים
וכל אחד הפגיש אותנו עם הילד שבתוכו:

▪ בחור צעיר שחי בלחץ תמידי.
גילינו שהלחץ שלו לא מהלימודים —
אלא מהשאלה: “מה יגידו עליי?”
הערך העצמי שלו — משתקף בעיניים של אחרים.

▪ כלה לפני חתונה שבעיקבות קונפליקט מול החתן גילתה שמתמודדת עם זהות ואותנטיות.
מוזיקה בחתונה?
זה בכלל — מי אני.
דרך 'קונפליקט צידי במה' — היא שמעה את עצמה
ועשתה בחירה שלה.

▪ מורה שמרגישה דחייה מתלמיד דחוי.
והאומץ שלה אפשר לשאול:
איפה אני דוחה את עצמי?

שלושתם הראו לנו:
כשאנחנו נוגעים בילד בתוכנו — מתחילה ריפוי.

החנינה האמיתית מתחילה מבפנים
אפשר לדבר על חנינה בפוליטיקה — עד אינסוף.
אבל אם לא נעשה חנינה ללב נשאיר את הילד הזה רץ לבד במסדרון הפנימי שלנו.

אני מאמין שכדי לפגוש את בורא עולם באמת,
צריך לפגוש קודם את הילד הזה.
ולדעת:
אני נלחם עליו.
אני רואה אותו.
אני איתו.

האזינו לתוכנית המלאה: