מאיר על השופט סולברג: "זה ציוץ או דיון בבית משפט?"

בתוכנית הבוקר "התעוררות" הגיב ידידיה מאיר על דבריו של שופט בית המשפט העליון נעם סולברג בדיון על גיוס בני הישיבות. לפי הדיווח העיתונאי של נתנאל בנדל, אמר סולברג כי: “הגיוס לצה״ל הוא חובה מן התורה, ואין סתירה אמיתית בין גיוס לבין לימוד תורה. זהו קונפליקט מדומה. ר' חיים מבריסק אמר: מי שאינו יודע מתי לסגור את הגמרא – מוטב שלא יפתח אותה. האדמו"ר הזקן אמר: לומד תורה שאינו שומע בכיו של תינוק, לימודו פגום".

ידידיה מאיר טען: "זה אכן הציטוט? אני מתקשה להאמין, זו רמת הדיון? כל כך נמוך ופשטני? זה נשמע כמו טור דעה – לא כמו דבריו של שופט עליון. הדעות האישיות שלו מובאות פה, בלי קשר לספר החוקים. רבי חיים מבריסק והאדמו״ר הזקן – אלו חידודים יפים לדרשה, לא לפסק דין. אם זו הרמה – שישלח מאמר למערכת. הוא שופט, לא פובליציסט”. הוא מדגיש שאולי סולברג צוטט באופן חלקי – והוא מקווה כך – אך כרגע זהו המסר שנשמע, והדבר מטריד במיוחד על רקע העובדה שמדובר בשופטי העליון הדתיים.

"תראו מה קורה: שנים אמרו שצריך להביא שופטים דתיים לעליון. והנה – סולברג וגם יעל וילנר, שיש לה ייחוס רבני מרשים – בסוף הם הקו הלוחמני ביותר נגד החרדים. אלה השופטים הדתיים – והם מחמירים את הסנקציות במקום להיות קול מתון שמאחד".

עוד באתר:

המכתב המלא

פורים לא יהיה אותו דבר: הרבנים באזהרה תקיפה

קובי אליה

תיעוד המעצר

226 קמ"ש בכביש 6: המרוץ המטורף של הנהג החדש

אבי יעקב

הביצועים 'המלחינים'

"עד חצות" • הלחן השני של בוגר להקת הילדים

המלחינים

מחאה נרחבת

האיראנים שוב ברחובות: "מוות לרפובליקה האסלאמית"

שמעון כץ

מאיר החליט לחזור אל הסיפור שהשופט סולברג ציטט – סיפור “התינוק הבוכה” על האדמו״ר הזקן ובנו האדמו״ר האמצעי – עם פירוש של הרבי מלובביץ’ במכתב לרגל י"ט כסלו לפני 63 שנה.

הסיפור בקצרה: האדמו״ר האמצעי היה שקוע בלימוד, תינוק נפל מן העריסה ובכה, האב, האדמו״ר הזקן, שמע מלמעלה – וירד לטפל בו, הבן לא שמע כלל והאב הוכיח את בנו: “לא זו הדרך – להיות שקוע בלימוד עד שאינך שומע קול ילד בוכה".

אבל הנקודה העיקרית היא המסקנה – מסקנה שהשופט סולברג השמיט לחלוטין. במכתבו כותב הרבי כי הסיפור אינו משל מוסרי מתוק – אלא ציווי לדורות: “אין לו לאדם להיות שקוע בענייניו, אפילו יהיו עניינים נעלים שבנעלים, עד שלא ישמע קול ילד בוכה – גם אם אינו בסביבתו, אפילו אם אינו שומע ממש.”

והרבי מגדיר: יש ילדים שנפלו מן העריסה הרוחנית, היהודית, יש ילדים שלא הונחו בה מעולם, יש “תינוקות שנשבו”, יש מבוגרים שהם כמו “ילדים בדת”, יש נשמות שבוכות מבפנים, בקול ש “לא אשתמע” – לא נשמע החוצה". וחובתנו: “להפסיק את עסקנו, לטפל בילד, למלא את חסרונו, ולהשיבו אל אבינו שבשמיים.” והדרך: “אהבת ישראל, אהבת התורה, אהבת ה’.”

ידידיה מאיר מסיים בנקודה כואבת: בדיוק בזמן שבו מתרחשת התעוררות רוחנית עצומה – במיוחד אחרי המלחמה – במקום לשמוע את “בכיו של הילד”, הציבור הישראלי עסוק במלחמות פוליטיות: “מישהו בציונות הדתית כתב שהחרדים הם תינוקות שנשבו – אז בואו נתפלל שהם יבינו שאפשר לשלב תורה וצבא. זה לא הנושא. מי שמשלם עכשיו על מודעות הסתה – לא רוצה לפתור את זה.”

מאיר מזהיר: “אנחנו מפספסים את השעה ההיסטורית. יש קולות של ילדים בוכים – ואנחנו עסוקים בדברים אחרים. זה עלול להיות בכייה לדורות.”