בתוכנית הבוקר "התעוררות" הגיב ידידיה מאיר על דבריו של שופט בית המשפט העליון נעם סולברג בדיון על גיוס בני הישיבות. לפי הדיווח העיתונאי של נתנאל בנדל, אמר סולברג כי: “הגיוס לצה״ל הוא חובה מן התורה, ואין סתירה אמיתית בין גיוס לבין לימוד תורה. זהו קונפליקט מדומה. ר' חיים מבריסק אמר: מי שאינו יודע מתי לסגור את הגמרא – מוטב שלא יפתח אותה. האדמו"ר הזקן אמר: לומד תורה שאינו שומע בכיו של תינוק, לימודו פגום".
ידידיה מאיר טען: "זה אכן הציטוט? אני מתקשה להאמין, זו רמת הדיון? כל כך נמוך ופשטני? זה נשמע כמו טור דעה – לא כמו דבריו של שופט עליון. הדעות האישיות שלו מובאות פה, בלי קשר לספר החוקים. רבי חיים מבריסק והאדמו״ר הזקן – אלו חידודים יפים לדרשה, לא לפסק דין. אם זו הרמה – שישלח מאמר למערכת. הוא שופט, לא פובליציסט”. הוא מדגיש שאולי סולברג צוטט באופן חלקי – והוא מקווה כך – אך כרגע זהו המסר שנשמע, והדבר מטריד במיוחד על רקע העובדה שמדובר בשופטי העליון הדתיים.
"תראו מה קורה: שנים אמרו שצריך להביא שופטים דתיים לעליון. והנה – סולברג וגם יעל וילנר, שיש לה ייחוס רבני מרשים – בסוף הם הקו הלוחמני ביותר נגד החרדים. אלה השופטים הדתיים – והם מחמירים את הסנקציות במקום להיות קול מתון שמאחד".
עוד באתר:
מאיר החליט לחזור אל הסיפור שהשופט סולברג ציטט – סיפור “התינוק הבוכה” על האדמו״ר הזקן ובנו האדמו״ר האמצעי – עם פירוש של הרבי מלובביץ’ במכתב לרגל י"ט כסלו לפני 63 שנה.
הסיפור בקצרה: האדמו״ר האמצעי היה שקוע בלימוד, תינוק נפל מן העריסה ובכה, האב, האדמו״ר הזקן, שמע מלמעלה – וירד לטפל בו, הבן לא שמע כלל והאב הוכיח את בנו: “לא זו הדרך – להיות שקוע בלימוד עד שאינך שומע קול ילד בוכה".
אבל הנקודה העיקרית היא המסקנה – מסקנה שהשופט סולברג השמיט לחלוטין. במכתבו כותב הרבי כי הסיפור אינו משל מוסרי מתוק – אלא ציווי לדורות: “אין לו לאדם להיות שקוע בענייניו, אפילו יהיו עניינים נעלים שבנעלים, עד שלא ישמע קול ילד בוכה – גם אם אינו בסביבתו, אפילו אם אינו שומע ממש.”
והרבי מגדיר: יש ילדים שנפלו מן העריסה הרוחנית, היהודית, יש ילדים שלא הונחו בה מעולם, יש “תינוקות שנשבו”, יש מבוגרים שהם כמו “ילדים בדת”, יש נשמות שבוכות מבפנים, בקול ש “לא אשתמע” – לא נשמע החוצה". וחובתנו: “להפסיק את עסקנו, לטפל בילד, למלא את חסרונו, ולהשיבו אל אבינו שבשמיים.” והדרך: “אהבת ישראל, אהבת התורה, אהבת ה’.”
ידידיה מאיר מסיים בנקודה כואבת: בדיוק בזמן שבו מתרחשת התעוררות רוחנית עצומה – במיוחד אחרי המלחמה – במקום לשמוע את “בכיו של הילד”, הציבור הישראלי עסוק במלחמות פוליטיות: “מישהו בציונות הדתית כתב שהחרדים הם תינוקות שנשבו – אז בואו נתפלל שהם יבינו שאפשר לשלב תורה וצבא. זה לא הנושא. מי שמשלם עכשיו על מודעות הסתה – לא רוצה לפתור את זה.”
מאיר מזהיר: “אנחנו מפספסים את השעה ההיסטורית. יש קולות של ילדים בוכים – ואנחנו עסוקים בדברים אחרים. זה עלול להיות בכייה לדורות.”
