הלהבות נאבקו, ואז הבנתי: בית אמיתי אינו מנורה מושלמת

באחד הערבים של חנוכה עמדתי לבד בסלון.
הבית שקט.
הילדים כבר בחדרים, הסופגניות נגמרו מזמן, והרצפה דביקה כמו החיים עצמם.
על השולחן עמדו כמה חנוכיות.
לא זהות.
לא באותו גובה.
לא באותו סגנון.
כל אחת מספרת סיפור אחר.

הרמתי יד.
עוד רגע קטן של “פו”.
לכבות, לסדר, להחזיר שליטה.
אבל משהו עצר אותי.
לא הלכה מסודרת.
לא פסק ברור.
רק ידיעה פנימית:
נר — לא מכבים בידיים.

התיישבתי.
והסתכלתי.
להבות קטנות נאבקות.
מתנדנדות.
כמעט נכבות וחוזרות.
אור חלש, אבל עיקש.
ואז נפתחה דלת בלב.
נזכרתי כמה פעמים בחיים ניסיתי לכבות נרות.
לא חנוכיות.
אנשים.

עוד באתר:

החסימה והסערה

מרדכי דוד לא חוזר בו: "זה בסדר לכנות את נתניהו היטלר?"

פנחס בן זיו

תמונת מצב

ישראל נערכת לכל תרחיש: טראמפ יחליט לגבי תקיפה באיראן

קובי פינקלר

ראש העיר הגיע

בהלה ב-770: מעורער בנפשו ניסה לפרוץ עם רכבו לביהכנ"ס

צבי טסלר

אסון באינדונזיה

המטוס התרסק על צלע ההר, איש מהנוסעים לא שרד

שמעון כץ

כמלווה זוגות וכאדם שחי מציאות מורכבת, אני פוגש את הפיתוי הזה שוב ושוב
להחליט מי “הנר המרכזי”.
מי קובע.
מי נכון.
ומי מיותר.
כשבית מתערער, כשיש כאב, פרידה, שינוי משהו בתוכנו רוצה סדר.
סימטריה.
אור אחד ברור.
ואז מגיע הקול: רק ככה זה יעבוד.
אבל החיים לא עובדים כך.

ראיתי משפחות שניסו למחוק עבר.
לכבות זיכרונות.
להשתיק דמויות.
ראיתי הורים שנלחמו על להיות “האור היחיד”.
וראיתי את המחיר.
כי נר שלא נותנים לו מקום
לא נכבה, הוא מחפש דרך אחרת לבעור.
לפעמים דרך כעס.
לפעמים דרך ניתוק.
לפעמים דרך שתיקה ארוכה ומכאיבה.

והאמת הקשה יותר?
בכל פעם שאנחנו מנסים לכבות נר של מישהו אחר
משהו בנו מתכהה.

זה לא תמיד נראה כך מיד.
בהתחלה זה אפילו מרגיש צודק.
מסודר.
חינוכי.
אבל בפנים הלהבה שלנו נחלשת.

במשך השנים למדתי משהו שלא כתוב בשום ספר הדרכה לזוגיות: לכבות את האחר זה לכבות חלק מהנשמה שלי.
לא לתת מקום לזיכרונות, למסורות, לכאבים ולגעגועים
זה לא רק למחוק אותו,
זה למחוק גם אותי.
ופתאום, מול הנרות, זה היה ברור בפשטות כואבת ויפה:
הנס לא קורה כשכל הלהבות פונות לאותו כיוון.
הנס קורה כשמסכימים לדלוק גם בלי סימטריה.

בית אמיתי הוא לא מנורה מושלמת. הוא מנורה שעברה שבר. חורבן. טלטלה.
ובכל זאת מישהו בחר להדליק בה אור מחדש.
לא אור אחיד.
לא אור “כמו שצריך”.
אלא אור אנושי.

יש נרות שמאירים בזווית שמפריעה לנו.
יש נרות שהחום שלהם צורב.
יש נרות שמזכירים עבר שאנחנו רוצים לשכוח.
אבל כל נר שנמצא בבית נמצא שם מסיבה. מחזיק תפקיד.
גם אם אנחנו עדיין לא מבינים אותו.

וכאן מגיע השיעור הכי קשה, והכי משחרר: לא תמיד צריך לכבות נרות אחרים.
לפעמים צריך להדליק מחדש את שלי.
לא בכוח.
לא בדרישה.
לא במאבק.
אלא לאט.
בשקט.
עם חמלה.
ועם הרבה סבלנות.
כי כשאני מחזק את הנר שלי
פתאום האור של האחרים פחות מאיים.

הרצפה אולי עדיין דביקה.
הכיסאות הפוכים.
החיים לא מסודרים.
אבל בפנים נדלק אור קטן.
אור של הבנה: אי אפשר להשתיק את הנרות.
אפשר ללמוד לעמוד לידם בלי לפחד מהאור שלהם.
ואולי זה נכון לא רק למשפחות מורכבות, אולי זה נכון לכולנו.