קריאה לפעולה

"הכתובת על הקיר ואנחנו לא רואים": מונעים את הנעדר הבא

"ילד שעושה רעש, שמקלקל, שמאתגר – הוא ילד שעדיין מאמין שיש מישהו בעולם שישמע אותו. זה סימן לתקווה, לא לאובדן", אומרת המטפלת ומנחת ההורים | "אף הורה לא מגדל ילד מתוך מחשבה שיום אחד הוא יברח מהבית"

יונת קפלן

ג' בטבת תשפ"ו, 23/12/25 10:59

א+

א-

בעקבות ריבוי המקרים שבהם מתפרסמות קריאות לציבור לסייע בחיפושים אחר נערים שנעלמו מבתיהם, עולה דאגה עמוקה בקרב אנשי טיפול וחינוך. לא מדובר באירועים מקריים או בהחלטות רגעיות – אלא בזעקה שקטה של נפש במצוקה.

בראיון ב'קול חי', התייחסה אתי רוזנצווייג, מטפלת באמנויות, פסיכותרפיסטית ומנחת הורים, לתופעה המדאיגה והבהירה: "ילד לא קם יום אחד, אורז מזוודה ונעלם. זה תהליך. הכתובת על הקיר – ואנחנו בוחרים לא לראות".

לדבריה, הנטייה החברתית הראשונה היא לשפוט – להאשים את הבית, את ההורים או את הסביבה – אך האמת מורכבת בהרבה. "אף הורה לא מגדל ילד מתוך מחשבה שיום אחד הוא יברח מהבית. יש חוזה בסיסי בין הורים לילדים – הורים תמיד רוצים בטובת ילדיהם".

רוזנצווייג מסבירה כי קיימים סימנים מקדימים ברורים: הסתגרות רגשית, התפרצויות, התנהגויות קצה, פגיעה עצמית או חיפוש עיקש אחר תשומת לב – גם אם שלילית. "ילד שעושה רעש, שמקלקל, שמאתגר – הוא ילד שעדיין מאמין שיש מישהו בעולם שישמע אותו. זה סימן לתקווה, לא לאובדן".

אחת הנקודות הכואבות שעלו בראיון נוגעת לחשש החברתי משיח פתוח על טיפול רגשי – בעיקר במגזרים שבהם שאלת השידוכים מרחפת מעל כל החלטה. "יש הורים שמעדיפים לומר לעצמם: זה גיל ההתבגרות, זה יעבור. אבל בפועל, הדחייה הזו עלולה לעלות ביוקר. בסוף, כשילד נעלם – הפחד משידוכים כבר לא רלוונטי".

לדבריה, ילדים בגילאי 11–15 הם אוכלוסייה רגישה במיוחד. "אני מכירה מקרה של ילד בן 11 וחצי מהשבועות האחרונים. זה לא קורה בהחלטה של רגע. יש רצף של איתותים – ואנחנו כחברה צריכים לפקוח עיניים".

רוזנצווייג מדגישה כי ילדים שנפלטים לרחוב חשופים לפגיעות קשות – רגשיות ופיזיות – ולעיתים מי שמעניק להם תשומת לב ראשונה הוא דווקא גורם מסוכן. "פגיעות רבות מתחילות מתשומת לב. מישהו שרואה אותך, שמקשיב לך, שנותן לך תחושת ייחוד – גם אם המחיר הרסני".

הפתרון, לדבריה, אינו רק בחיבוק והקשבה – אלא גם בהצבת גבולות ברורים. "התבלבלנו לחשוב שאם ניתן הכול, נהיה הורים טובים. אבל ילד צריך לדעת שיש מולו הורה חזק. גבול לא מרחיק – גבול מגן. גבול וגיבוי באים מאותו שורש".

היא קוראת להורים, מחנכים, שכנים ובני משפחה להיות כתובת – לא מושלמת, אך נוכחת. "גם אם הילד לא מספר להורה – צריך לוודא שיש לו מבוגר אחד בעולם שאפשר לדבר איתו בלי תנאים".

לסיום הדגישה רוזנצווייג: "מניעה עולה הרבה פחות מטיפול. ילד הוא נשמה שזקוקה לנראות. אם נלמד לראות אותם לפני שהם נעלמים – נוכל להציל נפשות".

האזינו לדברים המלאים בתוכנית 'הבמה שלך' בהגשת יונת קפלן ב'קול חי':