בגיל 90: האדמו"ר הופיע בחנות התכשיטים בקניון

"וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ… וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם:… הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר ה' לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם: הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן".

שאלות:

א) יש לשאול, מה התורה מדגישה – "ויוסף היה במצרים", אחרי כל סיפור מכירת יוסף וירידת יעקב למצרים? האם יש מי שלא יודע שיוסף היה במצרים? ב) כמו כן יש לשאול גבי משה ואהרון, מהו ההדגשה שהתורה מדגישה "הוא משה ואהרון אשר אמר ה' הוציאו… הם המדברים…", הרי מפורש שהקב"ה שלח אותם לדבר ומה העניין לתת דגש כזה, ויותר קשה שמסיים הפסוק וחוזר "הוא משה ואהרון"? ג) זאת ועוד, בתחילה כתוב "הוא אהרון ומשה", ובהמשך הפסוקים כתוב: "הוא משה ואהרון" מדוע התורה שינתה כאן הסדר?

אתגרי החיים:

הנה כאשר נתבונן, כל אדם ניצב בדרכו ב'סערת החיים' בתפקידו ומעמדו, בינו לבין קונו ובינו לבין חברו, שאלה הן שני חלקי עבודת האדם בעולמו, וכאשר נתבונן במציאות המתנהלת בזמננו, פעמים רבות שתפקידו, מעמדו או עסקיו, מעבירים אותו על רצון השם, בזה שמתוך שמשתקע בתפקידו בהם- הרי 'נפגעים' מכך תפילותיו, לימודו ומצוותיו, ומורה היתר לעצמו כאנוס מכח המציאות שהוא נמצא בה, וכך תפילותיו נעשות ב'חטף פתח', במהירות, בקיצור וביחיד, וכן לימודו מתקצר ומתבטל מחוסר זמן או מחוסר סבלנות. כמו כן בעניינים שבין אדם לחברו, שמצד אחד, האדם יכול להיות נעים הליכות וטוב לבית, למשפחה, לסביבה ולחברה שמסביבו, אולם לאחר קבלת תפקיד ומעמד חברתי נכבד, וק"ו אם הוא משתלב בהנהגה ציבורית ועוד יותר כשמגיע ל'עמדות מפתח', האדם משתנה מקצה לקצה עד בלי היכר, פתאום הופך להיות אדם אחר ומאבד את הנעימות שהיתה בין בני הזוג וכן עם בני ביתו ומשפחתו, ואינו מתייחס לסביבתו ולחברתו אשר צמח בה. או מפני שנשאב עמוק עמוק לעסקיו או לתפקידו עד ששכח את צרכי רעייתו ובני ביתו, או מפני שנכנסת בו מידת הגאוה מתוך המעמד שבו הוא נמצא כבר אינה מתאימה לו החברה שחיי בה במשך עשרות שנים, ובהתאם לכך ההתייחסות שלו לכל דבר, עד שהופך לאדם אחר לחלוטין. נקח לדוגמה מפקד בצבא או קצין במשטרה אשר מתרגל שנותן פקודות לסובבים אותו. מתוך הרגלו, הוא שוכח שבבית הוא ככל האדם, ועליו 'להיפרד' מתפקידו בבית בזמן שהוא שוהה עם בני משפחתו. כמו כן, אם הגיע למעמד מכובד בחברה וכולם מכבדים אותו ומעניקים לו יחס מיוחד, צריך להפנים שבביתו הדבר שונה. כמו כן, בעל עסקים אשר כולו נתון בהשקעות וכל שרעפיו נתונים עמוק בעסקים, עד שכאשר מגיע לביתו – אינו מסוגל להתנתק ולהבין שיש הפרדה בין העסק לחיים בבית. וכן ברוחניות, ישנם אשר ברוך השם זוכים להיות שקועים בלימוד בכל כוחם, ומנצלים כל רגע לתורה עד אשר אינו מתייחס כלל לבני הבית, והכל נעשה כלאחר יד מפני הערך העליון שהוא שקוע בו. ולצערנו, רבים אשר מאבדים את כל תוכן חיי הנישואין ואת המשפחתיות, הזוגיות והתשומת לב שנצרך להעניק בביתו, וכן למלא את חובותיו בביתו, שזה בעצם עיקר תכליתו בעולם כאשר ביארנו. ובדומה לכך גם אצל האשה, שפעמים רבות מגיעה היא להישגים, ושואפת לעשות קריירה בחיים באיזה תחום מסויים, חובה עליה לתת את הדעת שלא יהיה הדבר על חשבון העיקר שהוא הבית עם כל המשתמע מכך. ודבר זה הוא אחד הניסיונות הקשים שיש לאדם להתמודד עם הגדולה או הקרירה או העסק ככל שיהיה אשר השם נתן לו, שלא לשכוח את בוראו ולהבין מה תכלית אותה גדולה שקיבל, שאינה מיועדת לגאוה ולהתרברבות על הזולת ולא להיות מושפע מהחברה החדשה אליה הצטרף כעת, וגם לא על חשבון התעלמות מעיקר תפקידו בחיי הנישואין עם רעייתו ועם יוצאי חלציו, וכמאמר מרדכי לאסתר המלכה, כאשר ביקש ממנה לעשות את השליחות עבור עם ישראל בבית המלך, והגיבה שאינה יכולה לעשות את בקשתו, השיב לה מרדכי ככתוב באסתר (ד, יג-יד): "וַיֹּ֥אמֶר מָרְדֳּכַ֖י לְהָשִׁ֣יב אֶל־אֶסְתֵּ֑ר אַל־תְּדַמִּ֣י בְנַפְשֵׁ֔ךְ לְהִמָּלֵ֥ט בֵּית־הַמֶּ֖לֶךְ מִכָּל־הַיְּהוּדִֽים: כִּ֣י אִם־הַחֲרֵ֣שׁ תַּחֲרִישִׁי֘ בָּעֵ֣ת הַזֹּאת֒ רֶ֣וַח וְהַצָּלָ֞ה יַעֲמ֤וֹד לַיְּהוּדִים֙ מִמָּק֣וֹם אַחֵ֔ר וְאַ֥תְּ וּבֵית־ אָבִ֖יךְ תֹּאבֵ֑דוּ וּמִ֣י יוֹדֵ֔עַ אִם־לְעֵ֣ת כָּזֹ֔את הִגַּ֖עַתְּ לַמַּלְכֽוּת" הסביר לה, שלא תחשיבי שבזכות עצמך זכית לגדולה אם לא בזכות עם ישראל. כך כל אדם ואדם צריך לדעת שהתפקיד, המעמד או העסקים שהשם נתן לו, אינם יכולים להיות על חשבון מילוי תפקידו ותכליתו בעולמו, למרות כל הנסיונות והאתגרים – הן בינו לבין בוראו והן בן אדם לחבירו. ואכן, גדולי ישראל עסקו בגדלות גם בקטנות: הרמ"א ערך חופה בקרקוב בליל שבת כדי לא לבייש כלה יתומה וספג ביקורות רבות. הרב חיים מבריסק עזב את תלמודו ויצא אחרי המיטה לבית העלמין כדי להשתתף בהלווית עני וגלמוד, שחברה קדישא רצתה לדחות את הלוויתו מפני הגביר של העיר שנפטר אחריו.

מה עושה האדמו"ר בגיל תשעים נשען על מקלו בפתח הקניון במנהטן:

סיפר הרה"ג גמליאל רבינוביץ מפי בעל המעשה: בפתח קניון ענק במנהטן, נראתה דמות מפתיעה במיוחד: יהודי מבוגר שזקן לבן יורד על פי מידותיו, נשען על מקל כסוף, ועולה אט אט אל חנות ההלבשה הענקית שבקומה הרביעית. צעד אחר צעד הוא זז, במאמץ לא פשוט עולה לו הדבר, והנה הוא נכנס בשערי החנות, שגויים גמורים סובבים בה אנה ואנה, כאלה שכל עיסוקם ועולמם רחוקים ממנו אלפי פרסאות… היה זה כ"ק האדמו"ר מבלאז'וב זי"ע, שבעיצומו של יום טרח והגיע לחנות. אמנם הוא כבר אדמו"ר נודע בן 90, צדיק נשגב שאין לו כל קשר לחנויות הלבשה מכל מין וסוג. ובכל זאת הוא כאן – בשערי חנות ענק של מותגי הלבשה נחשבים. מה קרה? על מה נזעק הרבי? מה הביא אותו לטרוח בעצמו ממרום גילו, ולהגיע לחנות הלבשה אופנתית?! ובכן, הסיפור מתחיל באותו בוקר, שלהרבי ניגש יהודי והתאונן על קושי בפרנסתו: "אני מחזיק מפעל המייצר חגורות טובות ואיכותיות, אך יש לי קושי בשיווקן ובמכירתן. אולי, אם הרבי יואיל להציע לאחד מחסידיו, המחזיק בחנות ענק של הלבשה במנהטן, ליצור אתי שיתוף פעולה בברכת הרבי, כך שהוא ימכור את חגורותיי בצמוד למכנסיים שהוא מוכר בכמויות גדולות, אולי כך תבוא ישועתי ופרנסתי…" ביקש-הציע. "רעיון גאוני!" צהל הרבי. "אכן, אין ספק כי זה רעיון מצויין. מיד יוצא אני אל החנות!". "לא, לא התכוונתי להטריח עד כדי כך…", השיב האיש במבוכה קלה, "זה באמת יכול לחכות לשעות הערב, שעה שבעל החנות יהיה בביתו, הרבי יתקשר אליו טלפונית וזה מספיק בהחלט. אינני רוצה להטריח את הרבי!". "וכי טירחה היא זו?!", שאלו הרבי כמופתע, "הלא אין מאושר ממני לעשות זאת, מצות עשה מדאורייתא לסייע ליהודי בפרנסתו! הרי הזדמנה בפניי הזדמנות כה גדולה ונאצלה, היעלה על הדעת שאמתין לשעות הערב, או שאתן למכשיר הטלפון להיות 'המתווך' בכזו מצוה עצומה?! הריני יוצא לשם הרגע. יש לך רכב?!". "יש לי רכב, אבל לא התכוונתי להטריח. לא נעים לי, מה גם שהחנות היא בקומה רביעית, והאזור כולו הוא מקום מגושם ומלא בגויים, לא ניחא לי שהרבי יסתובב שם בשבילי. ובכלל, הדרך לשם ארוכה, יש הרבה פקקים ורמזורים, זה יקח זמן וטירחה רבה!". "אני אסתדר!" השיב הרבי בחיוך. "אם יש לך רכב אנו יוצאים עכשיו. אשריי שזכיתי!". וכך בעיצומו של שאון היום, בטבורה של מנהטן, נראה הרבי הצדיק מתהלך במדרגות הקניון הענק, בואכה חנות ההלבשה. נשען על מקלו, מתאמץ עד מאוד, אך פניו מאירות בחדווה שאין דומה לה. עם כניסתו לחנות – מנהל החנות חש אל הרבי לשמוע מה הביאו לכאן ובאותו מעמד חתם את העיסקה עם בעל מפעל החגורות, עיסקה שמחזיקה מעמד עד היום. ברכתו של הרבי מוסיפה ללוות את שני אנשי העסקים, שהעסקה ביניהם הניבה לשניהם רווחים גדולים. אבל לא זה מה שעניין את הרבי, לא זה מה שטרד את מנוחתו. היה חשוב לו לטרוח בעצמו, לעלות ברגליו, לדבר פנים אל פנים ולעשות הכל בזריזות יוצאת דופן. הכל כדי להקל על יהודי אחר בפרנסתו, לסייעו להגיע לרווחה כלכלית! ללמדנו למרות גדולתו וגילו המבוגר מתעסק בזוטות ובלבד לעזור ליהודי.

 נסיונות יוסף:

ובזה נבוא לביאור הפסוקים שהתורה מלמדת אותנו על הנהגת יוסף למרות מלכותו. פרש"י (,א פסוק ה): "ויוסף היה במצרים", והלא הוא ובניו היו בכלל שבעים, ומה בא ללמדנו, וכי לא היינו יודעים שהוא היה במצרים? אלא להודיעך צדקתו של יוסף: הוא יוסף הרועה את צאן אביו, הוא יוסף שהיה במצרים ונעשה מלך ועומד בצדקו. עכ"ל. מדברי רש"י מבואר, שהתורה מעידה על גדלות יוסף ששמר עצמו ועמד בנסיונות קשים – באותה דרגה רוחנית שהיית לו בשעה שישב בחיק אביו ולמד תורה. ואין ספק שבסביבת אביו – יעקב אבינו, שאב את הקדושה, ערך התורה וקיום המצוות, כך שמר על עצמו גם בזמן מכירתו לעבד, גם כשהיה בבית פוטיפר, גם כאשר היה בבית הסוהר, ועוד יותר גם בהיותו מושל על כל מצרים – האימפריה העולמית דאז – לא הסתחרר מהגדולה והכבוד שהגיעו, אין ספק שהדבר כרוך בניסיונות גדולים להתקיים בחברה שמתנכרת לעבריים בכלל, ובכדי למצוא חן בעיני רואיו, היה עליו לשנות מנהגיו ולהתפשר בכל מיני נושאים. אך למרות הכל, לא שינה דרכו מנהגו ויראתו משמירת קיום התורה והמצוות בכל מצב, וכן מידותיו, אף לא התגאה על אחיו אשר נפלו לידו כפרי בשל, אלא אדרבא, השיב טובה תחת רעה ופרנסם בכבוד ודאג לכל צורכיהם. וכל זה מפני שהוא מבין ויודע שכל המתחולל עם האדם, הם רק אמצעי להגיע לתכליתו בעולמו ולזאת אינו שוכח את תפקידו האמיתי שלשמו הוא נועד. ומחובתו בראש ובראשונה לדאוג לבני ביתו ומשפחתו כפי שורש נשמתו. ונראה שהא בהא תליא, שמפני שמשל בגופו ותאוותיו ועמד בנסיונות גדולים – הרי הוא מלך, כי חז"ל למדונו באבות: בן עזאי אומר איזהו גיבור הכובש את יצרו, כי זו הגבורה האמתית שמצליח האדם להתמודד ולהתגבר על כל יצריו ותאוותיו, ובזכות זה זכה למלוך כיהודי בודד נגד חוקי המדינה שעבד לא ימלוך על כל ארץ מצרים במשך כל ימי חייו שמונים שנה דבר שאין לו אח ורע מבריאת העולם עד זמננו.

נסיון משה ואהרון:

כמו כן מצינו במשה ואהרון כדלהלן: פרש ו פסוק כז הם המדברים וגו' הם שנצטוו הם שקיימו: הוא משה ואהרן הם בשליחותם ובצדקתם מתחילה ועד סוף. הרי לנו שוב שמעידה התורה שמשה ואהרון נשארו באותה דרגה והתנהגות, הן בתחילת שליחותם אחרי קבלת תפקידם ועמדו בפני המלך פרעה לא ויתרו על כלום מקיום התורה והמצוות, ולא גרם להם הדבר לשנות הנהגתם מפני הגאוה על מעמדם שנהיה גדול בעיני כולם, ובפרט שהקב"ה עשה בשליחותם נסים ונפלאות גדולות עד מאוד דבר שיכול להשפיע על תחושת הלב של האדם, למרות זאת לא השתנה כלום אצלם לרעה, אלא אדרבא, מעידה התורה (במדבר יב, ג)" "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה". זאת ועוד, המשיכו יחד באותה הערכה וכבוד הדדי למרות כל מה שהם עוברים, ולכן נכתב פעם משה לפני אהרון ופעם אחרי אהרון.

המקטין עצמו זוכה לגדולה:

וכבר לימדונו חז"ל את סוד ההצלחה (חולין (פט ע"א): לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם וגו', אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני, נתתי גדולה לאברהם אמר לפני: "ואנכי עפר ואפר", למשה ואהרן, אמרו: "ונחנו מה", לדוד אמר ואנכי תולעת ולא איש, אבל עובדי כוכבים אינן כן, נתתי גדולה לנמרוד אמר: "הבה נבנה לנו עיר", לפרעה, אמר: "מי ה'", לסנחריב, אמר "מי בכל אלהי הארצות" וגו', לנבוכדנצר, אמר: "אעלה על במתי עב", לחירם מלך צור, אמר: "מושב אלהים ישבתי בלב ימים". ונראה לבאר, שכוונת חז"ל ללמדנו את הבדלי הגישה והשקפה בין ישראל לאומות העולם, שתלוי כיצד האדם מתייחס לתפקידו, גדולתו, מעמדו ועסקיו, אם יודע ומפנים שכל אשר ניתן לו מהשמים הוא אמצעי ושליחות להשלים את תכליתו ויעודו – בהכרח שלא ישכח לעולם את בוראו ואדרבא, לא רק שלא יפגום ויחסיר אלא ישתדל להודות ולהרבות כפי יכולתו. כמו כן, האדם יודע, שלא יתכן שזה יהיה על חשבון חיי הינשואין ולא בני ביתו, ולא בחברתו ובכל סביבתו, מאחר ויודע שמחוייב למלא תפקידו תכליתו ויעודו – לא יחטיא את המטרה. לעומת זאת, אדם שטועה וחושב שהצלחתו, גדולתו ועסקיו אינם רק אמצעי למלא תפקידו, אלא הן למלא את תאוותו ורצונו בעולם לצרכי גופו, ממילא שוכח את תכליתו בעולמו ובוגד בבוראו, עד שפוגם בעבודת השם, מתוך שנשאב עמוק עמוק לעיסוקיו, וכך הדבר גם בא לידי ביטוי בינו לבין בני ביתו ולכל סביבתו.

כלום שררה אני נותן לכם – עבדות אני נותן לכם:

ולזאת חז"ל מוסיפים ללמדנו, עד כמה חייב האדם להיזהר שלא יאבד את שליטתו על עצמו והנהגתו מפני גדולתו ותפקידו, שלא להטיל אימה על הציבור או על בני ביתו שבזה יכול לאבד את עולמו, היות וכל שררה אינה אלא עבדות לשרת ולמלא את חובתו כלפי הציבור ובני ביתו, ולא הכבוד והשררה הוא התכלית. ומבארים חז"ל במסכת הוריות (י ע"א) שכל שררה היא עבדות ולומדים הדבר מהמסופר על מלך יהודה עוזיהו (מלכים ב טו, ה): "וַיְנַגּ֨ע ה' אֶת־הַמֶּ֗לֶךְ וַיְהִ֤י מְצֹרָע֙ עַד־י֣וֹם מֹת֔וֹ וַיֵּ֖שֶׁב בְּבֵ֣ית הַחָפְשִׁ֑ית וְיוֹתָ֤ם בֶּן־הַמֶּ֙לֶךְ֙ עַל־הַבַּ֔יִת שֹׁפֵ֖ט אֶת־עַ֥ם הָאָֽרֶץ". וכתב הרד"ק: "וישב בבית החפשית", אמרו רז"ל, כי המלכות היא עבודה, שהרי צריך לשאת כל משא העם עליו ולשמוע אליהם ולשפוט משפטיהם בין ברצונו בין שלא ברצונו, אם כן המלכות היא עבדות, וכשנצטרע עוזיהו וישב לו בבית אחד לבדו, הנה הוא חפשי מן העבודה שהיה בה לפיכך נקראת הבית "בית החפשית". וכתב בספר בית הבחירה -המאירי) (הוריות י ע"א) וז"ל: כל שאדם מתמנה על הצבור הן מלכות הן שאר מינויים צריך להיזהר שלא יתגאה בעצמו ולא יטיל אימה יתרה שלא לשום שמים ויעלה בדעתו תמיד שאינו מלך או נשיא אלא עבד ממונה לראות בעסקי העם להציל העשוק מיד עושקו וכו'. עכ"ל. ומביאה הגמרא מעשה המלמדנו יסוד זה, שמסופר על רבן גמליאל ורבי יהושע שנסעו בספינה ושניהם הכינו צידה לדרך אלא שר"ג הכין רק פת ואילו רבי יהושע הכין פת וגם סולת, ובמהלך הדרך נגמר הפת ולר"ג לא היה מה לאכול היות והדרך התארכה מעל המשוער, ואילו לר"י היה לו הסולת. שאל אותו ר"ג וכי ידעת שיהיה עיכוב בדרך שהבאת גם סולת? השיבו ר"י: אכן, כיון שאחת לשבעים שנה ישנו כוכב שעולה ומתעה את הספנים מאחר ודרך הספני לדעת את המסלול לפי סדר הכוכבים, ואחת לשבעים שנה אותו כוכב שעולה מתעה אותם. אמר לו רבן גמליאל כל כך הרבה חכמה יש בידך ואתה עולה בספינה לבקש פרנסתך? אמר לו רבי יהושע: עד שאתה תמה עלי, תמה על שני תלמידים שיש לך ביבשה, והם רבי אלעזר חסמא ורבי יוחנן בן גודגדא, שכל כך חכמים הם, עד שיודעים לשער כמה טיפות יש בים, ואף על פי כן אין להם פת לאכול, ולא בגד ללבוש. כששמע רבן גמליאל כך, נתן בדעתו להושיבם בראש, כדי שתהא פרנסתם מאותה שררה. כשעלה ליבשה, שלח להם לקרא להם ולמנותם להושיבם בראש, ולא באו. חזר ושלח להם, ובאו. אמר להם: כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם ולפיכך לא באתם בתחילה, כי לא הייתם חפצים בשררה, אך טועים אתם, שאין אני נותן לכם שררה, אלא עבדות אני נותן לכם, כי מעתה ואילך יהיה עול הציבור מוטל עליכם. והביא להם ראיה מרחבעם, בתחילת מלכותו פנו אליו בני ישראל שאביו הכביד עליהם במסים ומבקשים ממנו שיתחשב בהם ויוריד להם, אמר להן בעוד שלושה ימים אשיב לכם והלך להתייעץ עם הזקנים וכך כתוב (מלכים א יב, ו-יא): "וַיִּוָּעַ֞ץ הַמֶּ֣לֶךְ רְחַבְעָ֗ם אֶת־הַזְּקֵנִים֙ אֲשֶׁר־הָי֣וּ עֹמְדִ֗ים אֶת־פְּנֵי֙ שְׁלֹמֹ֣ה אָבִ֔יו בִּֽהְיֹת֥וֹ חַ֖י לֵאמֹ֑ר אֵ֚יךְ אַתֶּ֣ם נֽוֹעָצִ֔ים לְהָשִׁ֥יב אֶת־הָֽעָם־הַזֶּ֖ה דָּבָֽר: וַיְדַבְּרוּ֙ אֵלָ֜יו לֵאמֹ֗ר אִם־הַ֠יּוֹם תִּֽהְיֶה־עֶ֜בֶד לָעָ֤ם הַזֶּה֙ וַֽעֲבַדְתָּ֔ם וַעֲנִיתָ֕ם וְדִבַּרְתָּ֥ אֲלֵיהֶ֖ם דְּבָרִ֣ים טוֹבִ֑ים וְהָי֥וּ לְךָ֛ עֲבָדִ֖ים כָּל־הַיָּמִֽים". אולם התייעץ גם עם הצעירים כמסופר שם "וַֽיַּעֲזֹ֛ב אֶת־עֲצַ֥ת הַזְּקֵנִ֖ים אֲשֶׁ֣ר יְעָצֻ֑הוּ וַיִּוָּעַ֗ץ אֶת־הַיְלָדִים֙ אֲשֶׁ֣ר גָּדְל֣וּ אִתּ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר הָעֹמְדִ֖ים לְפָנָֽיו: וַיְדַבְּר֣וּ אֵלָ֗יו הַיְלָדִים֙ אֲשֶׁ֨ר גָּדְל֣וּ אִתּוֹ֘ לֵאמֹר֒ כֹּֽה־תֹאמַ֣ר לָעָ֣ם הַזֶּ֡ה אֲשֶׁר֩ דִּבְּר֨וּ אֵלֶ֜יךָ לֵאמֹ֗ר אָבִ֙יךָ֙ הִכְבִּ֣יד אֶת־עֻלֵּ֔נוּ וְאַתָּ֖ה הָקֵ֣ל מֵעָלֵ֑ינוּ כֹּ֚ה תְּדַבֵּ֣ר אֲלֵיהֶ֔ם קָֽטָנִּ֥י עָבָ֖ה מִמָּתְנֵ֥י אָבִֽי: וְעַתָּ֗ה אָבִי֙ הֶעְמִ֤יס עֲלֵיכֶם֙ עֹ֣ל כָּבֵ֔ד וַאֲנִ֖י אוֹסִ֣יף עַֽל־עֻלְּכֶ֑ם אָבִ֗י יִסַּ֤ר אֶתְכֶם֙ בַּשּׁוֹטִ֔ים וַאֲנִ֕י אֲיַסֵּ֥ר אֶתְכֶ֖ם בָּעַקְרַבִּֽים". והסוף ידוע, שאיבד את המלוכה על ישראל. ללמדנו, שכאשר אדם מקבל איזה תפקיד, אינו אלא עבדות ולא שררה פירושו של דבר אסור לאדם להסתחרר מהתפקיד, מהגדולה או העסק ולשכוח את תכליתו ותפקידו האמיתי שזה רק שליחות ואמצעי להגיע אל התכלית ורק אז מצליח, אחרת – מאבד הוא את הצלחתו וגם את שלום ביתו.

אדם גדול נבחן בדברים קטנים:

לעומת זה השקפת התורה היא כפי הפתגם המפורסם, שכל גדול נבחנת גדולתו דווקא בדברים קטנים, ומקור הדברים נלמד מהמדרש בפרשתנו, כתוב (ג, א): "וּמֹשֶׁ֗ה הָיָ֥ה רֹעֶ֛ה אֶת־צֹ֛אן יִתְר֥וֹ חֹתְנ֖וֹ כֹּהֵ֣ן מִדְיָ֑ן וַיִּנְהַ֤ג אֶת־הַצֹּאן֙ אַחַ֣ר הַמִּדְבָּ֔ר וַיָּבֹ֛א אֶל־הַ֥ר הָאֱלֹהִ֖ים חֹרֵֽבָה". קשה במדרש, מדוע כתוב בלשון עבר "היה רועה" ולא 'ומשה רועה' בלשון הווה? מכאן למדו חז"ל שמשה זכה למנהיגות בגלל העבר שלו, וז"ל המדרש (שמות רבה וילנא, פרשת שמות ב-ג): ד"א ומשה היה רועה הה"ד (משלי ל): "כל אמרת אלוה צרופה", אין הקדוש ברוך הוא נותן גדולה לאדם עד שבודקהו בדבר קטן ואח"כ מעלהו לגדולה, הרי לך שני גדולי עולם שבדקן הקדוש ברוך הוא בדבר קטן ונמצאו נאמנים והעלן לגדולה, וכו'. ועוד (שם ות ב-ב: שנאמר (תהלים יא): "ה' צדיק יבחן" [ובמה הוא בוחנו במרעה צאן], בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה שנא' (תהלים עח): "ויקחהו ממכלאות צאן", מהו ממכלאות צאן כמו (בראשית ח) "ויכלא הגשם", היה מונע הגדולים מפני הקטנים והיה מוציא הקטנים לרעות כדי שירעו עשב הרך ואחר כך מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינונית, ואח"כ מוציא הבחורים שיהיו אוכלין עשב הקשה, אמר הקדוש ברוך הוא, מי שהוא יודע לרעות הצאן איש לפי כחו יבא וירעה בעמי, הה"ד (תהלים עח) מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו, ואף משה לא בחנו הקדוש ברוך הוא אלא בצאן, אמרו רבותינו כשהיה מרע"ה רועה צאנו של יתרו במדבר ברח ממנו גדי ורץ אחריו עד שהגיע לחסית כיון שהגיע לחסית נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות, כיון שהגיע משה אצלו, אמר: אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא עיף אתה הרכיבו על כתיפו והיה מהלך, אמר הקדוש ברוך הוא יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך? חייך, אתה תרעה צאני ישראל, הוי ומשה היה רועה. ע"כ.

חז"ל מלמדים אותנו שבכדי לזכות להיות מנהיג הקב"ה בחן את משה ודוד בצאן לראות כיצד הם נזהרים וחושבים על הדברים הכי קטנים ואינם מתעלמים מחובתם ותפקידם למרות שלכאורה אין זה מכבודן, ואם בזה הצליחו לעמוד בניסיון, זה מראה שאינם מאבדים את השליטה על עצמן ויכולים להנהיג, ולכן כל גדול זה המבחן לגדולתו האמיתית שעם כל גדולתו אינו שוכח את חובתו ואפילו בדברים קטנים שלכאורה אינם לפי כבודו ומעמדו.

המהרי"ל דיסקין זצ"ל – איך להתייחס לאשתו:

וכך מסופר על רבי יהושע ליב דיסקין זצ"ל, שהיה מעשה באברך מתמיד עצום שמרוב לימודו בקושי היה משוחח עם אשתו. כשספרו זאת לר' יהושע לייב ביקש לקרוא לאותו אברך. בשעה הגיע האברך לביתו של ר' יהושע ליב, נכנס לסלון אך ר' יהושע לייב לא הביט לעברו, ניסה האברך להרעיש ולמשוך את תשומת לבו של מהרי"ל דיסקין אך הוא בשלו שקוע, אחר כשעתיים ביקש רבי יהושע ליב דיסקין לקרוא לאשתו הרבנית כשהגיעה שאל אותה מה עשית היום, כיצד עבר עליך היום, מה קנית במכולת ושאלות נוספות בענייני הבית. לאחר מכן פנה לאותו אברך ואמר לו: "כשם שהרגשת אצלי מהשעה שנכנסת עד עכשיו – כך מרגישה אשתך כל יום כשאינך מתייחס אליה, וכיצד מתייחסים לאשה כבר הראיתי לך". ללמדנו עם כל העיסוק החשוב ביותר אסור לשכוח את חובתו בבית. ואכן כך הזדמנו לפתחי שני מקרים, שהאשה התלוננה על בעליהן ששקועים רק בלימוד ואין כלל תשומת לב לענייני הבית, עד שממש רוצים להתגרש ושוחחתי עם אותם אברכים יקרים והסברתי להם שהם טועים בדרכן ולא זו הדרך לצאת גדולי תורה, וחובתם לתת את התשומת לב לבת זוגו ולהקדיש לה את הזמן הראוי ורק בדרך זו אפשר להצליח. ואכן ברוך השם, שינו את דרכם וחזר השלום בית וממש הודו לי הנשים על השינוי הגדול.

מעשה עם המשגיח הרב וולבה זצ"ל:

כאשר למדתי בבאר יעקב, מידי פעם יצאנו בשעות הערב המאוחרות קצת להתאורר ותמיד באופן קבוע הייתי פוגש את המשגיח – הרב וולבה מטייל עם אשתו, וכשנשאל על כך השיב: בכדי לבנות את חיי הנשואין נכון חובה להקדיש זמן לאשה לטייל ולשוחח. ואם הוא היה מוכן לבטל מזמנו ועם כל מעמדו עשה כך – קל וחומר לאחרים כמה נצרכים להשקיע בזוגיות.

מעשה עם הגרב"צ אבא שאול זצ"ל:

בהיותי אברך צעיר, הלכנו פעם בחול המועד לפארק הלאומי ברמת גן, ושם יש שייט סירות: יש אישיות ויש ציבורי, והנה לפתע אני רואה את הגרב"צ אבא שאול יחד עם רעייתו עולים לסירה הציבורית. כמובן הלכתי אליו לאחר שנגמר הסיבוב של חצי שעה, ושוחחתי איתו ואמר שיש מצוה לשמח את האשה בחג ולכן באתי לעשות שייט בשביל אשתו. אדם ענק מגדולי הדור וראש ישיבת פורת יוסף ומוצא לעצמו את הזמן לתת יחס לאשה ולא אומר זה ביטול תורה.

מעשה עם רבי ישראל סלנטר:

וכבר ידוע המעשה עם רבי ישראל סלנטר בערב יוהכ"פ לפני סעודה המפסקת בשעה שהכל נחפזים לקבל את היום הקדוש ולרוץ לבהכנ"ס ביקש ר' ישראל מסלנט את השמש שיקרא אליו בחור עני אחד שהיה אורח מקובנה, וכאשר בא הבחור לקח רבי ישראל נייר וכתב לו מכתב המלצה לטובת איזה ענין שביקש אותו בחור לפני זמן מה, וכאשר נשאל רבי ישראל וכי אין הדבר סובל דיחוי לאחר יוהכ"פ, אמר רבי ישראל מסלנט כי נזכר שבחור זה מחכה למכתב עוד לפני יומיים לכן לא רוצה להחמיץ חסד וטובה זו קודם יום הקדוש כדי שלא יכנם הבחור ליוהכ"פ מתוך צער ודאגה על כך, כך היא דרגתם של גדולי ישראל לשים לב ולהתבונן אף לדברים קטנים אפילו בזמן שעסוקים בעניינים רמים ובזמנים גדולים ונשגבים.

מעשה עם הרב ש"ך:

מסופר על הרב שך פעם נערה מעדות המזרח שהייתה בודדה וחפצה להשתדך עם בחור מחיפה הייתה נבוכה ולא ידעה כיצד לברר פרטים אודות הבחור בצר לה פנתה לגרא"מ ש"ך זצ"ל וביקשה שיתקשר לאחד מאנשיו בחיפה ויברר פרטים על הבחור הגרא"מ ש"ך הקשיב בהתעניינות והבטיח לברר אודות הכחור לאחר שעזבה הנערה את החדר פנה אל אחד מנאמני ביתו איזה מכר יש לנו כאותה עיר ^ הלה נקב בשמו של רב מפורסם נצלצל אליו ונשאל אותו ^ אמר הגרא"מ ש"ך אולם תוך כדי דיבור התחרט לא בוא וניסע אליו ^ לנסוע ^ התפלא הלה למה לנסוע ^ כי דרך הטלפון לא אוכל לדעת אם המידע הנמסר לי הוא מדוייק ואמין כשיושב אני מול אדם הרי יכול אני לראות בעיניו מה מידת האמינות של המידע שהוא מעביר לי ^ וכך נסע ראש הישיבה הטרוד עד למעלה מראשו כדי לברר פרטים עכור נערה אלמונית בת ישראל כאילו הייתה זו בתו ממש.

מעשה עם מנהל בנק בכיר:

פעם הגיע אלי מנהל בנק בכיר לשפוך את ליבו על חיי הנישואין והזוגיות שלו שעלו על שרטון. כאשר ישבתי לשוחח איתו, והוא סיפר על התנהלות חייהם: הוא עוסק בקידום תפקידו ומשקיע את כולו להעפיל. וגם אשתו עוסקת בתחום שרוצה לעשות קרירה ולהצליח במשימה. שאלתי אותו, איך הבית מתנהל, ומתברר, כיון שכל אחד עסוק בקריירה שלו, אין להם זמן לחיים המשותפים כך שאין בניהם תשומת לב לטיפוח חיי הנישואים עד אשר הקשר התרופף ביניהם. ולזאת אמרתי לו, כל הקרירה מטרתה להגיע לחיים מאושרים, אבל בדרך זו – אתם מאבדים את המטרה, ולכן חייבים לדעת כיצד להפריד בין העבודה לחיי הנישואין, ובבית להקדיש התשומת לב ואת החום, ולטפח את האהבה, רק אז יצליחו. אמנם הוא הבין שעשו טעות וישתדל לשנות, אך לצערי לבסוף כבר איחר את המועד עד שנפרדו.

כמו כן אני מכיר זוג שברוך השם זכו לעושר רב והוא מסודר בכל טוב, וגם את בניו מסדר בצורה הטובה ביותר ולא חסר דבר, ולמראית העין נראה שהכל ורוד. והנה פעם אשתו השתפכה בפני אשתי, שאין לה חיים כיון שבעלה כל כולו, מצאת החמה ועד שהולך לישון, עסוק סביב העסקים ואין לו כלל זמן לתת לה תשומת לב ולהתייחס לחיי הנישואין, ואמרה, שאין ערך לכל העושר כשאין כלל חיי נישואין תקינים. ושוב אמרתי, שכל מטרת העבודה והעסקים – לחיות מאושרים אך כשמגיע הזמן ליהנות – ממשיכים להיות עסוקים ואין את הזמן לתת תשומת לב לחיי הנישואין, כך שאין ערך לכל העושר כשהעיקר חסר מהספר.

מוסר השכל:

עלה בידנו ללמוד ולהשכיל כל זוג מתחיל את חי הנשואין ואינו יודע מה היעדים שהקב"ה מתכנן להם, אך חובתו של אדם להבין שכאשר הקב"ה מעניק לו גדולה חובתו לא להסתחרר ולא לאבד את העיקר והתכלית הן בעבודת השם והן בן אדם לחברו, בעבודת השם אם אותה גדולה שקיבל מאבד את העבודת השם ומבטל שיעורי תורה או תפילה וכדומא הרי שגדולה זו הופכת להיות בעוכרו , בדומה לכך בן אדם לחברו פעמים רבות שכאשר האדם זוכה לאיזו גדולה משנה כל אורחות חייו ומתנהג בגאוה ושוכח את כל הסובב אותו ונוהג בשררה עד שהיחס שלו לאשתו ובני ביתו וסביבתו משתנה לחלוטין וכבר חושב שזה לא מתאים למעמדו ושוב נמצא שאותה גדולה היא בעוכרו שמאבד כל חלקה ומידה טובה, אולם הנבון מבין שכל הגדולה שקיבל היא שליחות וההיפך היא מחייבת אותו לא רק להמשיך בעבודת השם וביחס אדם לחברו שהיה אלא מבין שמעתה מחוייב בכפלי כפליים איך לנצל מעמדו שקיבל כמתנה להעפיל בעבודת השם ולהודות יותר לבורא עולם ואף גם זאת מחייב עצמו עוד יותר באדם לחברו לחשוב במה יוכל לסייע ולעזור לכל אדם ולא לשכוח את עברו, ולזאת גדולי ישראל אנו רואים למרות גדולתם שהעפילו לפסגת הגדולה ממשיכים מרום מעמדם להתייחס גם לקטן שבקטנים ולהעניק את עזרתם  ועוד יותר בעבודת השם, לעומת לדוגמה אנשי הפולטיקה אשר לצערנו בראש מעיינם הכבוד והגדולה ושוכחים את שליחותם, והדבר בא לידי ביטוי ביחס לאשתו ובני ביתו הן מפני עיסוקיו והן מפני תחושת הגואה שבו, וכך גם מתנשאים על הציבור שמדפקים על דלתותם ולא מבינים שזה רק שליחות ותפקיד שאול ומועלים בשליחותם ולזאת הקב"ה מוריד אותם מגדולתם , וזה סוד יוסף הצדיק ומשה ואהרון וכל גדולי ישראל אשר יודעים ומבינים שכל הגדולה היא רק שליחות ואין מקום להתנשאות אלא אדרבא יש להם מחוייבות גדולה יורת למלא את תפקידם ועושים רצון השם בשמחה והיחס לבני ביתם ולציבור בצורה המכובדת ביותר וזוכים לזכות את הרבים ולהערכה גדולה עד שהפכים להיות אהובים למטה ונחמדים למעלה. וכאשר האדם הולך בדרכי התורה ועצת חכמים ישכון ביתו לבטח ותשרה השכינה בביתו ובכל אשר יפנה ישכיל ויצליח אמן.

 

החותם בברכת שבת שלום ומבורך.

הצב"י מרדכי מלכא עיה"ק אלעד