המהפכה האיראנית של 1979 לא הייתה אירוע פתאומי, אלא תהליך מתגלגל שהבשיל במשך שנים – ואז התפרץ בעוצמה. היא החלה כסדרת מחאות, אך בתוך פחות משנה הפכה לקריסת משטר מוחלטת ולשינוי עומק של מבנה המדינה והחברה.
בראש איראן עמד אז מוחמד רזא שאה פהלווי, שליט חזק ובטוח בעצמו, שהאמין כי שילוב של מודרניזציה מהירה, עושר נפט וברית עם המערב יבטיחו את יציבות שלטונו. אולם דווקא תחושת הביטחון הזו גרמה לו להמעיט בערכה של ההתמרמרות שהלכה ותפחה מתחת לפני השטח. בשנות ה־70 כבר היה ברור לרבים באיראן שהמשטר אינו פתוח לביקורת, שהפערים החברתיים מעמיקים, ושכל התנגדות נענית ביד קשה.
נקודת המפנה הגיעה ב־1978. מחאות מקומיות, שפרצו בעקבות פרסומים נגד אנשי דת וירי במפגינים, התפשטו במהירות לערים נוספות. בכל פעם שהשלטון ניסה לדכא את ההפגנות בכוח, התגובה הציבורית החריפה. מנגנון האבל השיעי, המציין את זכר ההרוגים כעבור ארבעים יום, הפך לכלי מחאה יעיל: כל אירוע דמים הוליד גל הפגנות נוסף, גדול מקודמו. בתוך חודשים ספורים הפכה המחאה לתנועה המונית, שחיברה בין אנשי דת, סטודנטים, פועלים ואפילו חלקים מהמעמד הבינוני.
רזא פהלווי: יורש העצר הגולה שהפך לתקוותה של איראן
עוד באתר:
בשלב זה החל המשטר לאבד שליטה. שביתות רחבות, ובראשן שביתת עובדי תעשיית הנפט, שיתקו את הכלכלה ופגעו בעורק ההכנסה המרכזי של המדינה. הרחובות התמלאו בהפגנות ענק, והצבא, שנחשב עד אז נאמן לשאה, התקשה לפעול בנחישות מול מיליוני אזרחים. במקביל, דמותו של רוחאללה חומייני הלכה והפכה לסמל מאחד. מן הגלות, תחילה בעיראק ובהמשך בצרפת, הוא שידר מסרים ברורים: אין מקום לפשרה עם המלוכה, והפתרון היחיד הוא סילוק השאה והקמת משטר אסלאמי חדש.
השאה, שנלחץ מהמצב, ניסה בשלב מאוחר מדי לבצע מהלכי ריכוך. הוא החליף ממשלות, הכריז על רפורמות, ואף שחרר אסירים פוליטיים. אלא שצעדים אלה נתפסו כחולשה ולא כפתרון. הרחוב כבר לא דרש תיקונים – אלא שינוי יסודי. גם בעלי בריתו במערב החלו להבין כי שלטונו מתערער, והעבירו מסרים זהירים המעודדים מציאת מוצא שימנע שפיכות דמים רחבה.
ב־16 בינואר 1979 קיבל השאה החלטה דרמטית: הוא עזב את איראן, יחד עם רעייתו, בטענה ל“חופשה רפואית”. בפועל, הייתה זו בריחה שקטה משלטון שאיבד את בסיסו. עזיבתו סימנה בעיני הציבור את סיום עידן המלוכה. הצבא הכריז על נייטרליות, הממשלה הזמנית קרסה, ומוסדות השלטון הישנים חדלו מלתפקד.
שבועיים לאחר מכן, ב־1 בפברואר 1979, חזר חומייני לאיראן לאחר חמש־עשרה שנות גלות. נחיתתו בטהראן לוותה בקבלת פנים חסרת תקדים: מיליונים יצאו לרחובות, והמסר היה חד וברור – ההנהגה הישנה איננה עוד. בתוך זמן קצר בוטל מוסד המלוכה, נערך משאל עם, והוכרזה הרפובליקה האסלאמית של איראן.
אלא שהמהפכה לא נעצרה בנקודה זו. לאחר נפילת השאה החל מאבק על דמותו של המשטר החדש. בהדרגה הצליח חומייני לבסס עליונות ברורה, לסלק יריבים פוליטיים ולכונן מערכת שלטונית הנשענת על עקרון שלטון חכם ההלכה. איראן שינתה את פניה – מבית ומחוץ – והציבה את עצמה כמדינה מהפכנית בעלת חזון אידאולוגי מובהק.
לאחר מותו של חומייני ב־1989 עבר מוקד הסמכות לידי עלי חמינאי, שהמשיך לבסס את המערכת שנולדה במהפכה. כך הפכה עזיבתו של השאה לא רק לסיום שלטון, אלא לנקודת הזינוק של סדר פוליטי חדש, שממשיך להשפיע על איראן ועל המזרח התיכון כולו עד היום.
בימים אלו, כפי שמסוקר בהרחבה כאן ב'אמס', חווה איראן גל מחאה עצום ונרחב, שייתכן מאוד ויביא למהפכה נוספת במדינה, ואולי השנה יבוא הקץ על שלטון האייתולות.
