אולי קודם להוריד נעליים? זה המסר מהפרשה

משה רבנו מתקרב לסנה, אומר הקב"ה למשה רבנו – אל תקרב הלום, של נעליך מעל רגליך

שואל האור החיים הק' לכאורה היה נכון יותר קודם לאמר – של נעליך מעל רגליך, להוריד את הנעליים כי המקום קדוש

אח"כ לאמר אל תקרב הלום. קודם עשה מעשה תוריד נעלים אח"כ תמנע להתקרב

למה הסדר הוא קודם אל תקרב אח"כ הורד נעליים

התשובה היא כי ההכנה למ"ת זה סור מרע ועשה טוב

לא תעשה ואח"כ מצוות עשה

וכך אומר הקב"ה למשה רבנו 'זה שמי לעולם וזה זכרי לדור ודור' אומר הזוהר אם נוסיף לשמי י – ק נגיע לגימטריא 365 כמנין וכנגד מצוות לא תעשה ואם נוסיף לזכרי ו  – ק נגיע  ל 248  – כנגד מצוות עשה

זה שמי וזה זכרי – קודם מצוות לא תעשה אח"כ מצוות עשה

מדוע? כי חטא עץ הדעת הוא ערבוב של חושר ואור, הערכים של האדם בהרבה מקרים היא כיסוי של רוע

תאריך בזה הערכים של האדם בהרבה מקרים היא כיסוי של רוע

לעיתים הערכים שהאדם מצהיר עליהם אינם ביטוי לטוב פנימי – אלא מסך והגנה… לא אחת הערכים אינם נובעים מאמת מוסרית, אלא הם משמשים כיסוי מתוחכם לדחפים, לפחדים, ולעיתים אף לרוע…

האדם זקוק לראות את עצמו כטוב, צודק ונעלה. כאשר בתוכו פועלים כעס, קנאה, שליטה, נקמנות או פחד – קשה מאוד לשאת זאת ישירות. לכן הנפש מייצרת מנגנון מתוחכם:
היא מלבישה את הדחפים בלבוש ערכי.

וכך:

שליטה נקראת "עקרונות"

נוקשות נקראת "אמת"

אכזריות נקראת "צדק"

אטימות נקראת "גבולות"

חוסר חמלה נקרא "ערכים, וחינוך ולטובתו"

במקום להתמודד עם החלקים האפלים, האדם בונה מערכת ערכית נוקשה שמצדיקה אותם. הערך אינו ממתן את הרוע – אלא מאפשר לו לפעול בלי רגשות אשם.

ככל שהאדם מפחד יותר להכיר בחולשותיו, כך הערכים שלו נעשים מוחלטים יותר, חדים יותר, לא מתפשרים. הוא לא רק "מאמין" בהם – הוא נלחם בשמם. המאבק אינו על האמת, אלא על ההגנה על הדימוי העצמי.

זו אחת הסיבות לכך שאנשים ערכיים מאוד כלפי חוץ יכולים להיות פוגעניים מאוד כלפי פנים. הערכים אינם מרככים אותם – אלא מקשיחים. הם אינם שואלים:
"האם אני פוגע"
אלא:
"האם אני צודק"

וכשצדק מנותק מחמלה – הוא נעשה מסוכן.

הבעיה איננה בערכים עצמם. ערכים הם דבר נשגב והכרחי. הבעיה היא כאשר הערך מחליף את המצפון…

כאשר הוא משמש תחליף לעבודה פנימית. כאשר הוא מאפשר לאדם לומר לעצמו:
"אני מוסרי" – בלי לשאול:
האם אני גם …אני אנושי…?

האדם האמיתי אינו מי שאין בו רוע, אלא מי שמוכן להכיר בו, להגביל אותו, ולתקן אותו.
מי שמסתתר מאחורי ערכים – אינו מתקן את עצמו, אלא מקדש את חולשותיו.

ולכן, אחד הסימנים העמוקים לאדם מתוקן באמת הוא לא עוצמת הערכים שהוא מצהיר עליהם –
אלא מידת הענווה שבה הוא מוכן לבחון את עצמו, גם כשהוא "צודק".

כי ערך שאינו עובר דרך לב, אחריות וביקורת עצמית –
עלול להיות לא אור, אלא צל. וזה מבלבל כי הוא חושך במעטפת של אור.

ברובד העמוק, הערכים אינם תמיד תוצר של התעלות – אלא של התגוננות.
הנפש האנושית מתקשה לשאת סתירה פנימית: להיות גם מי שרוצה להיות טוב, וגם מי שמרגיש בתוכו דחפים הרסניים, תוקפנות, קנאה, רצון לשלוט או לפגוע. הסתירה הזו יוצרת מתח בלתי נסבל. כדי לפתור אותו, הנפש אינה מבטלת את הדחפים – אלא מארגנת אותם מחדש תחת ובכיסוי מערכת ערכית.

הרוע אינו נעלם – הוא עובר הצדקה.

במקום לומר:
"אני פועל מתוך פחד / כעס / חולשה"
האדם אומר:
"אני פועל מתוך ערכים". וכאן מתרחש היפוך מסוכן: הערך חדל להיות מצפן – והוא הופך לכלי נשק נפשי.

רגע שבו המוסר מתנתק מן האנושי…

זה חטא עץ הדעת, הרוע מקבל מעטפת של 'טוב' ערכי ומועיל, ולכן תיקון לחטא עץ הדעת הוא לקבל ערכים – עשה טוב אבל גם סור מרע, ולפני כן סור מרע. סור מרע ועשה טוב!  שהערכים לא יהיו מעטפת לרוע אלא יהיו ביטוי לטוב פנימי ונקיות הלב

ואמנם זו הדרך, סור מרע ועשה טוב. אלא שהקב"ה כאשר גאל את בנ"י ממצרים הוא התחיל בעשה טוב ואח"כ סור מרע

הוא 'פסח על הפתח' הוא דילג על הפתח בעבודת השם – הפתח והצורה של סור מרע ורק אח"כ עשה טוב.

הקב"ה דילג וקודם נתן מצוות קורבן פסח ודם מילה, ורק אח"כ הוא אמר – לעבוד על המידות, ספירת העומר וההכנה למ"ת תורה, עשה טוב ורק אח"כ סור מרע. מדוע?

באופן אידיאלי, הדרך הישרה היא   תיקון המידות, אחר כך בניית ערכים.
שהרי ערכים אמיתיים אמורים לצמוח מאדם שעובד על עצמו, מכיר בחולשותיו, ממתן את דחפיו ולוקח אחריות על צדדיו האפלים. ערך שאינו נשען על עבודה פנימית – עלול להפוך למסכה.

אבל בהרבה מקרים בחיים שי מצבים שהם אינם אידיאליים.

יש מצבים נפשיים שבהם האדם אינו מסוגל להתחיל מתיקון של סור מרע ואח"כ עשה טוב….
לא מפני שאינו רוצה – אלא מפני שאין לו קרקע נפשית שממנה אפשר לעבוד.

אדם שבור, מותש, מיואש או מדוכא חי במצב של קריסת ערך עצמי.
בעולם הפנימי שלו יש חוויה סמויה:

"אין בי מספיק טוב כדי להשתנות"
"גם אם אתקן – זה לא באמת יעזור"
"אני פגום מהיסוד"

במצב כזה, דרישה ישירה ל"תיקון מידות" היא לא אפשרית לכן צריך להרים את האדם, הוא במ"ט שערי טומאה הוא צריך להתחיל מבלי שהוא עדיין 'שייך'…אבל הוא צריך להתחיל אפילו שהוא במ"ט שערי טומאה הוא צריך להתחיל עם האשלייה שזו גם התקווה שהוא שייך למשהו גבוהה ונעלה

בלי זה – אין תנועה. אין מוטיבציה. אין רצון להשתנות.

במקרה הזה – המשמעות והערים נראים עמו אשליה – אך זו האשליה כשלב בדרך אל האמת

במילים אחרות, לפני שהאם מוכן לקבל ביקורת הוא צריך להרגיש שהוא בעל ערך!

לפני שהאדם מסוגל לשאת אמת קשה על עצמו –
הוא זקוק לסיפור שמצדיק את קיומו.

הדרך הרגילה היא סור מרע בשביל עשה טוב…אבל פעמים צריכים להתחיל מעשה טוב ועל ידי זה יהיה סור מרע.

הטוב התקווה הכח המשמעות מה שמעניק את הרצון לפעול לעשות לצמוח להתקדם.