1. בפרשתנו מספרת התורה את סיפור הצלתו של משה, שהוא למעשה תחילת גאולת עם ישראל כולו. פרעה רואה באצטגניניו, כי עתיד להיוולד מושיע לעבריים על אדמת מצרים, וגוזר גזֵרה אכזרית: "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו".
יוכבד, אמו של משה, מצליחה להצפין את בנה שלושה חודשים. אך כשהיא מבינה, כי "לא יכלה עוד הצפינו", היא לוקחת תיבת גומא קטנה ומניחה בה את הילד על שפת היאור. מרים, האחות הגדולה הדואגת, אינה מרפה: "ותתצב אחותו מרחוק לדעת מה יֵעשה לו".
לא עובר זמן רב עד שבתיה בת פרעה יורדת לרחוץ על היאור, שולחת את אמתה ולוקחת את התיבה. וכאן עוצרת התורה בפסוק שמעורר את הלב ואת המחשבה: "ותפתח ותראהו את הילד, והנה נער בוכה".
עוד באתר:
במדרש רבה אומרים חז״ל: "קרי ילד וקרי נער" – הם מבקשים לברר מה רוצה התורה ללמד אותנו במעבר החד הזה, המתרחש באותו פסוק עצמו, בין ילד לנער.
בהמשך המדרש, חז״ל דורשים מפני מה בכה משה, ואומרים: "היה בוכה ואומר שמא לא אזכה ואראה אחותי הממתנת לי". כאן מתעוררת שאלה: תינוק בן שלושה חודשים, מושלך אל היאור, האם יש צורך לחפש סיבה מיוחדת לבכי שלו? הרי זה טבע העולם, שכאשר ילד בגיל כזה חש שמשהו אינו כשורה, מצב לא שגרתי, אולי אף סכנה – הוא פורץ בבכי.
2. כדי להבין את התשובה, אביא מדבריו של סבי, הרב ישראל מאיר לאו שליט"א. כך כתב בספרו "אל תשלח ידך אל הנער", בתיאור יום השחרור של בוכנוולד, מחנה הריכוז של גרמניה הנאצית:
אני זוכר את פניהם הנחרדות של החיילים האמריקנים, כשנכנסו למחנה וראו, במו עיניהם, את התופת… גם אני קפאתי על מקומי. הייתי אחוז אימה מהצבא החדש שבא בשערי המחנה. לא ידעתי הלנו הוא – אם לצרינו. התחבאתי מאחורי ערימת הגופות… הרב הרשל שכטר, רבה הצבאי של הדיוויזיה ירד מהגי'פ, במדי חייל, ועמד מול ערימת גופות… פתאום היה נדמה לו שהוא רואה זוג עיניים פקוחות וחיות… ואז, ואני זוכר זאת בבהירות, הוא נתקל בי – ילד בן שמונה – מתבונן בו מאחורי גבעת הגופות, בעיניים קרועות לרווחה. התדהמה ניכרה על פניו: בתוך שדה הקטל, בשלולית של דם ניגר – פתאום ילד! אני הייתי מאובן מפחד. ואילו הוא – היה ברור לו שילד במקום כזה, משמעו ילד יהודי. הרב תפס אותי בשתי ידיו, חיבק אותי חיבוק אבהי והרים אותי על הידיים. אז שאל ביידיש, במבטא אמריקני כבד: "וי אלט ביסט דו, מיין קינד?" (בן כמה אתה, ילד?). ראיתי שמעיניו זולגות דמעות. למרות זאת הייתי אחוז בעתה, ותשובתי היתה זהירה, כמי ששומר את עצמו לעצמו: "מה זה משנה? בכל מקרה אני יותר זקן ממך". הוא חייך מבעד לדמעותיו ושאל: "למה אתה חושב, שאתה יותר מבוגר ממני?" בלי להסס עניתי: "כי אתה בוכה וצוחק כמו ילד, ואני כבר לא צחקתי שנים וגם לבכות איני יכול עוד."
3. בהשראת הדברים שסיפר סבי שליט"א, אולי ניתן לומר כך: בתוך התופת של מצרים כבר אין בכי רגיל של ילדים. פחד, סכנה, הורים לחוצים, מצרים האורבים ומאיימים מבחוץ – כל אלו הפכו לשגרת חיים. מי שנולד במצרים, נולד אל תוך הסכנה, אל תוך הבלבול והכאוס; עד שכבר אינו מבחין בין חריג לשגרה. הסכנה עצמה היא השגרה.
לכן אומרים חז"ל, שהבכי של משה לא היה בכי אינסטינקטיבי של תינוק, אלא בכי שיש בו היגיון ותודעה: "שמא לא אזכה ואראה אחותי הממתנת לי". משה הקטן נתון בתוך תיבה קטנה, השטה והולכת אל תוך היאור, חש כיצד הוא מתרחק, רגע אחר רגע, מאחותו מרים, זו שעמדה ללוות אותו, להשגיח ולראות מה יעלה בגורלו. ועל ההתרחקות הזו, על אובדן הקשר האחרון בתוך עולם של סכנה, הוא בוכה.
4. לאור הדברים הללו, אולי ניתן ליישב את הקושיה של חז״ל בתחילת המדרש ולבאר את השינוי בפסוק: "ותפתח ותראהו את הילד, והנה נער בוכה". אמנם ילד היה בגילו, אך כבר לא היה לו בכי של ילד אלא של נער.
כי במצרים כבר אין בכי של ילדים, אין בכי של אינסטינקט טבעי. יש בכי של נער; בכי שיש בו היגיון מסוים.
