ספר חסד לאברהם עומד על טעות נפוצה בדעת ההמון בעניין הזיווג. רבים נוטים לחשוב שהשידוך מוכרע לפי כוח, ממון, יופי או ייחוס, וכל אחד נותן עיניו במה שנראה לו כיתרון חיצוני. לכאורה, אם כך הם פני הדברים, נמצא שרוב בני האדם אינם נישאים לבת זוגם האמיתית, אלא שידוכיהם מתגלגלים לפי מקרה ונסיבות. אולם החסד לאברהם מציע הבנה עמוקה יותר: ייתכן שבירידת הדורות הקב״ה מסדר את המציאות כך שגם מחשבות שאינן שלמות משתלבות בגזירת חכמתו. אדם סבור שהוא נמשך לממון או ליופי, אך בפועל שורש נשמתו מכוון לשם, והקב״ה מעשיר משפחה מסוימת או מעניק לה מעלה חיצונית כדי לאפשר את אותו זיווג. כך יוצא שמחשבת האדם, גם אם אינה מושלמת, “מסכמת עם גזירת חכמתו יתברך”.
אף על פי כן, אין חולק שהיסוד המרכזי בבחירת הזוגיות הוא מידות טובות. הדבר ניכר כבר בשידוך הראשון של עם ישראל. אליעזר עבד אברהם לא הסתפק בניסים ובאותות, ואף שהמים עלו לקראת רבקה, הוא בחן את מידותיה: זריזותה, נדיבותה, נכונותה לטרוח עבור אחרים. “ותמהר… ותרץ… ותשאב לכל גמליו” – אלו לא מראות חיצוניים אלא תכונות אופי. מכאן למדו חז״ל שאין נושאים אישה על פי סגולות וניסים, אלא על פי מידות. הגמרא בקידושין מזהירה שמי שנושא אישה שאינה הוגנת לו – סובל מייסורים, מצרות, ואף בניו נפגעים. המאירי מדגיש שטבע הילדים נמשך אחר האם, ולכן מידותיה הן יסוד לבניין הדורות, אף שיש יוצאים מן הכלל.
בעניין הנשיאה לשם ממון מצינו אזהרות חמורות בדברי חז״ל והפוסקים, אך גם הבחנות דקות. הרמ״א פוסק שמי שנושא אישה פסולה משום ממון – בניו אינם מהוגנים והממון אינו מתקיים. אולם כאשר האישה כשרה, והכסף ניתן מרצון טוב, אין הדבר אסור מצד עצמו. החיסרון מתחיל כאשר האדם מעגן את עצמו או את כלתו בגלל כסף, או כאשר הממון הוא המניע המרכזי והבלעדי. הבעיה איננה בכסף אלא במגמה: מי שמרכז מחשבתו בממון, אינו רואה את האישה אלא את מה שסביבה. המהר״ל מגדיר זאת כ“עירוב זר” בזוגיות, המביא ל“בנים זרים”. לעומת זאת, כאשר אדם מבקש לבנות בית של תורה, יציבות ושלום, והממון הוא אמצעי בלבד – הדבר מותר ואף ראוי. לא בכדי תיקנו חז״ל נדוניה לבת, עד עשירית מנכסי האב, כדי שתינשא בנחת, וערוך השולחן כותב שמצווה גדולה לתת ממון לחתן תלמיד חכם כדי שיוכל לשבת וללמוד במנוחת הנפש.
עוד באתר:
גם סוגיית היופי דורשת הבחנה. מצד אחד נאמר “שקר החן והבל היופי”, ומצד שני אמרו חז״ל “אין אישה אלא ליופי”. הסתירה איננה סתירה: יופי כשהוא עומד לבדו הוא הבל, אך יופי המצטרף לאופי וליראת שמים הוא מעלה. חז״ל חייבו את האדם לראות את אשתו קודם הנישואין כדי שלא יבוא לידי דחייה ושנאה, ואמרו “אישה יפה – אשרי בעלה”, כלומר שהוא שמח בחלקו ואינו נותן עיניו באחרת. גם ביעקב אבינו מצינו שנשא את רחל שהייתה יפת תואר ויפת מראה. יש שפירשו שאהבתו נבעה מיופיה, ויש שפירשו שאהבתו הייתה למהותה והיופי היה תיאור מציאותי בלבד. מכל מקום, אין כאן פסול ביופי עצמו, אלא הדגשה שהוא אינו יכול להיות הסיבה הבלעדית.
אפשר להעמיד את הדברים על כלל ברור: הקרן היא האופי, המידות, יראת השמים והיכולת לבנות בית. הריבית היא הכסף, היופי והמעמד. כאשר הקרן קיימת והריבית מצטרפת – אין בכך חסרון. אך כאשר הריבית מחליפה את הקרן – הזוגיות מתערערת מיסודה. לכן מצינו בדברי הפוסקים שאם אדם היה נושא את האישה גם בלי הממון, אלא שהממון מצטרף כהעדפה, אין זה נקרא נשיאה לשם ממון פסולה. כך גם ביופי: כאשר הוא מצטרף למידות טובות, הוא מעלה ולא מכשול.
בסופו של דבר, אדם חי שנים ארוכות עם האדם שמולו, לא עם החשבון בנק ולא עם המראה החיצוני. כסף ונוי הם דברים שאפשר לצבור, לאבד או לשנות. אופי, מידות ולב – הם זהות. השאלה האמיתית איננה כמה הוא מרוויח או איך היא נראית, אלא עם מי רוצים לעבור עייפות, שמחה, אכזבה, גידול ילדים וזקנה. ריגוש דועך, ביטחון נבנה ונשאר. אדם בעל מידות טובות יודע להקשיב, לוותר, להתנצל ולהחזיק קשר גם בזמנים קשים – וזה מה שבונה חיים. לכן אמרו חז״ל “שקר החן והבל היופי – אשה יראת ה׳ היא תתהלל”, לא מפני שיופי וכסף אינם נחמדים, אלא מפני שהם אינם היסוד. מי שזוכה לבחור לב טוב – זוכה לחיים טובים.
