מרגש

בזכות החינוך: הילד ניצל מסוכרייה מורעלת

ילד לא לומד ערכים מהרצאות, אלא ממה שהוא רואה לנגד עיניו. הדברים שהוא רואה בבית – הם אלה שייחרטו בו

הרה"ג מרדכי מלכא

ה' בשבט תשפ"ו, 23/01/26 10:38

א+

א-

תמונה בדף הבית: ממתקים. אילוסטרציה | צילום: pixabay

פרשת בא מציבה במרכזה עימות דרמטי בין משה רבנו לפרעה, אך מעבר למאבק על חרות העם, טמון בו ויכוח עמוק הרבה יותר – ויכוח על מהות החינוך. בשיח בין השניים מתברר שלא מדובר רק בשאלה מי יוצא ממצרים, אלא מי שותף בעבודת ה’, וממתי. זהו עימות עקרוני שמניח יסודות להבנת האחריות החינוכית של ההורים והקהילה לדורות.

כאשר פרעה שואל את משה “מי ומי ההולכים”, הוא מצפה לתשובה מצומצמת: גברים בלבד. בעיניו, עבודת ה’ היא עניין של בוגרים, של מי שמבין, של מי שכבר “שייך”. תשובתו של משה – “בנערנו ובזקננו נלך, בבנינו ובבנותינו” – מערערת את כל תפיסת עולמו. מבחינת התורה, עבודת ה’ אינה מתחילה בגיל מסוים, אלא מהרגע הראשון שבו ילד פוקח עיניים ורואה איך חיים נראים.

הרב מרדכי מלכא, בשיעורו לפרשת בא, מסביר שפרעה לא ניהל משא ומתן תמים. הוא ניסה לבצע “מבחן כוונות”: אם עם ישראל באמת מבקש לעבוד את ה’, שיילכו רק המבוגרים. אם הם מתעקשים לקחת איתם ילדים, נשים ורכוש – סימן שהם מתכוונים לברוח. בעיני פרעה, ילדים אינם שייכים לעבודת ה’. בעיני משה – הם לב העניין.

ומכאן נפתח היסוד הגדול של החינוך היהודי: ילד לא לומד ערכים מהרצאות, אלא ממראות. מה שהוא רואה בבית, זה מה שנחרט בו. הרב מביא סיפור מצמרר על ילד קטן בירושלים שקיבל סוכריה מאדם זר, אך רץ לאביו לשאול אם מותר לאכול. התברר שמדובר ברעל. ההרגל שחונך אליו – לא להכניס לפה בלי לשאול – הציל את חייו. זהו חינוך אמיתי: לא דיבורים, אלא הרגלים.

הוויכוח בין משה לפרעה הוא בעצם ויכוח בין שתי תפיסות עולם: בעולם של פרעה, החינוך מתחיל מאוחר, ואם בכלל. בעולם של התורה – הכול מתחיל מהקטנות. ילד צריך לראות תפילה, שבת, כבוד למצוות, אהבת תורה – כדי שזה יהפוך לחלק ממנו. בלי זה, אי אפשר לצפות שיגדל אחרת.

הרב מדגיש שהיסוד הראשון בחינוך הוא הדוגמה האישית. ילד שמראה לו אב שמזלזל בתפילה, לא יכבד אותה. ילד שרואה אב שמדבר בזלזול על תלמידי חכמים – יספוג זאת. לעומת זאת, דוגמה של כבוד, ויתור, שמחה במצוות ואיפוק – מחנכת יותר מאלף תוכחות. כמו שסיפרו על גדולי ישראל שבחרו לשתוק מול פגיעה, כדי ללמד את ילדיהם איך מוותרים, לא איך מתווכחים.

היסוד השני הוא ההרגל. חינוך אינו קפיצה למעשים גדולים, אלא התמדה בפרטים קטנים. עוד מצווה, עוד מעשה טוב, עוד הנהגה נכונה – עד שההרגל הופך לטבע. זהו סוד כוחו של החינוך: חזרה, עקביות, וסבלנות. כך בונים קניין אמיתי בנפש הילד.

בסופו של דבר, המסר של פרשת בא אינו רק סיפור יציאת מצרים, אלא קריאת כיוון לבית היהודי: אם רוצים דור מחובר, מאמין ושמח בעבודת ה’, אין קיצורי דרך. הכול מתחיל בבית, בהתנהגות היומיומית, בדוגמה האישית ובהרגלים הקטנים. זהו המאבק האמיתי – והוא רלוונטי היום לא פחות מאשר אז, מול פרעה.

צפו בשיעור המלא, בווידאו שבראש הכתבה