כמים הפנים לפנים

בת ה-4 ענתה בפשטות: "אבא, גם אתה לא מקשיב לי"

שאלתי את בתי בת ה-4 שאלה, והיא ענתה משפט אחד, שהחזיר את המראה למקום הנכון. מראה עדינה וחדה, שהזכירה עד כמה היחסים שלנו עם אחרים מתחילים במה שאנחנו מוכנים, או לא מוכנים, לפגוש בעצמנו

הרב אריה אטינגר

ט' בשבט תשפ"ו, 27/01/26 18:57 עודכן: 18:58

א+

א-

תמונה בדף הבית: אילוסטרציה | צילום: pexels

יש רגעים בשידור שאתה מרגיש שהם לא עוד “תוכן”.
לא עוד שיחה, לא עוד רעיון יפה.
רגע שבו משהו חי קורה ואתה רואה את זה גם על הקווים, גם בהודעות, וגם בפנים.
זה בדיוק מה שקרה אתמול בתוכנית “בית נאמן”.
זה התחיל מסרטון אחד קטן
צילמתי השבוע סרטון פשוט.
ישבתי ליד שולחן, ופתאום שמתי לב – אני רואה את עצמי,
ורואה גם את ההשתקפות שלי מלמטה, כמו מראה.
אמרתי שם משפט אחד, לא מתוחכם:
החיים שלנו עובדים בהשתקפות.
מה שאנחנו מביאים לקשר זה מה שחוזר אלינו דרך האחר.
לא סיסמה.
לא דרשה.
מציאות יומיומית.

כשמפסיקים לחפש “מי הבעיה”
לא פעם מגיעים אליי זוגות,
והמשפט הראשון שאני שומע הוא:
“תטפל בה.”
או: “הוא הבעיה.”
וברגעים כאלה אני עוצר.
לא כדי להאשים אף אחד,
אלא כדי לשאול שאלה אחרת לגמרי:
מה אתה מביא איתך לקשר הזה?
כי לפעמים בן הזוג לא מגיב למה שאמרנו,
אלא למה שנכנסנו איתו לחדר:
לטון, ללחץ, לציפייה, לעייפות.
וכשזה זז אצל אחד כמעט תמיד משהו זז גם אצל השני.
אנשים לא תמיד מגיבים למה שאמרת,
אלא למה שהבאת איתך.

אבא אחד, ילד אחד ומערכת שלמה שזזה
באחת ההרצאות להורים למתבגרים עשינו תרגיל פסיכודרמטי.
ביקשתי מאבא אחד להיכנס רגע לנעליים של הבן שלו,
ולדבר מתוכו.
לא קרה שם קסם.
לא היו דמעות דרמטיות.
אבל פתאום נהייתה בהירות:
איך כל תנועה של האבא
הילד פשוט מחזיר.
וכשהאבא זז טיפה המערכת כולה זזה.
לא כי הילד “הבין” אלא כי השדה השתנה.

רגע קטן מהבית, שהחזיר אותי לעצמי
באמצע כל הדיבורים האלו,
שיתפתי ברגע קטן שהיה לי בבית.
אמרתי לבת שלי בת הארבע:
“למה את לא מקשיבה לאבא?”
והיא ענתה, בפשטות של ילדה:
“אבא, גם אתה לא מקשיב לי.”
משפט אחד.
בלי דרמה.
שהחזיר את המראה למקום הנכון.

התרגיל שעשינו בתוכנית
באמצע השידור עצרנו.
לא דיברנו.
עשינו.
שתי שאלות פשוטות:
מה הדבר הטוב שיש בי, שאני חווה גם באחרים?
ומה הדבר שאני לא מוכן לשתף אף אחד בשום אופן?
לא כדי לחשוף.
אלא כדי להבין:
איפה אני לא מקבל את עצמי ושם אני הכי מופעל.
ואז המאזינים עלו לקו
וזה היה הרגע שבו השידור הפך לחי באמת.
מאזינים התחילו לעלות ברכב, בבית, בדרך.
ביקשתי מהם לבחור שני חפצים:
אחד שמייצג משהו נעים,
ואחד שמייצג משהו מאתגר.
לא הסברתי יותר מדי.
רק להיות.
ופתאום התחילו לעלות חפצים פשוטים:
סלע גדול.
דשא ירוק.
בקבוק זכוכית.
טבעת נישואין.
טלפון נייד.
גפרורים.
טישו מקומט.
כל חפץ כזה היה שער.
לא לסיפור אלא לרגש.

כששאלתי מה הדבר הטוב שיש בהם,
הרוב ענו די מהר:
אמת. נתינה. רגישות. כוונה טובה.

ואז עברנו לשאלה השנייה.
זו שאף אחד לא אוהב.
לא ביקשתי שיגידו מה זה.
רק: מה הייתם מרגישים אם הייתם צריכים לשתף?
ושם קרה משהו שקט אבל חזק.
בלי שאף אחד חשף סוד.
בלי דרמה.
רק מעצם זה שהם הסתכלו על המקום הזה מבפנים
רמת הקושי התחילה לרדת.
“מ־10 זה ירד ל־8.”
“זה פחות חונק.”
“זו בעיקר בושה.”
“זו פגיעות. חוסר אונים.”
ושם עצרתי.
כי זה בדיוק המקום:
לא לפתור.
לא לחשוף.
אלא לראות דבר אחד ברור:
לפעמים מה שמנהל אותנו הכי חזק,
זה לא מה שעשינו אלא מה שלא קיבלנו בעצמנו.
וברגע שמפסיקים לברוח מזה,
גם אם רק לרגע המערכת נרגעת.

וזה מחזיר אותנו להתחלה:
אם אני לא מקבל משהו בי,
אני אפגוש אותו דרך אחרים.
בילדים.
בבן הזוג.
בקשרים הקרובים.
אבל כשאני מוכן להסתכל פנימה,
בלי לתקן ובלי למהר –
גם ההשתקפות בחוץ מתחילה להשתנות.
לא בבת אחת.
לא בקסם.
אבל באמת.

ולסיום איך הקב״ה מגלגל דברים, כפי ששיתפתי בשבוע שעבר,
העברנו שבת מיוחדת עם גרושים.
לא תכננו משהו גדול.
פשוט להיות.
התגובות היו חזקות.
ומתוך זה נולדה הזמנה לשבת נוספת, הפעם עם גרושות, דרך ארגון “אם בנים”.
ומתוך כל זה נולדה גם שבת נוספת,
כבר בשבת הקרובה:
שבת לזוגות.
לא רק לזוגות “שבורים”.מאלא גם לזוגות טובים, מתפקדים,
שמרגישים לפעמים שקט עייף.
ריחוק דק.
חיים שעובדים אבל פחות נפגשים.
וגם לאנשים שמעניין אותם עולם הנפש,
שרוצים להבין, להעמיק, ואולי גם להתמקצע
בלי תוויות ובלי בושה.
אפשר להגיע לשישי–שבת
או לחמישי–שישי–שבת.
📞 פרטים ומחיר מיוחד (הנחה של 200 ש״ח) רק למאזיני “בית נאמן”:
053-2-900-200