זעקת החלש

מסע הציד הוכתר בהצלחה: הצלחתם להכניס אברך לכלא

אם אתם מהצד הנכון, שום דבר שתעשו לא יהיה גרוע מידי; אם אתם חובשי כיפה או חלילה גם חליפה – אחת דינכם

פנחס בן זיו

י"ח בשבט תשפ"ו, 05/02/26 13:33 עודכן: 13:33

א+

א-

האברך מבית שמש ריגול למען איראן

כלא, אילסוטרציה | צילום: משה שי, פלאש 90

הבוקר נשמעה אנחת רווחה במשרדי הפרקליטות ובמסדרונות השב"כ. מישהו שם למעלה יכול לסמן וי גדול ביומן המבצעים ולטפוח לעצמו על השכם. המשימה הושלמה, האיום הגדול הוסר, והאיש שסומן כסכנה למדינה נשלח לשלוש שנות מאסר בפועל.

אבל מי שטורח לקרוא את האותיות הקטנות של פסק הדין, מי שמביט מעבר לכותרות המרעישות על "ריגול חמור", מגלה תמונה שונה לחלוטין וכואבת עד דמעות. זה לא סיפור על מרגל מתוחכם שמכר את סודות האטום כמו מרדכי ואנונו, וגם לא על דמות אפלה שטווה קורים במחשכים. זו טרגדיה של תמימות, של לחץ כלכלי ושל אדם אחד שנפל קורבן למניפולציה אכזרית, ובעיקר למערכת שחיפשה ניצחון קל.

הנאשם, אברך שכל עולמו נע בין דפי הגמרא לבין הדוחק הכלכלי בבית, לא חיפש לפגוע בעם ישראל. לא היו בידיו מפות מסווגות ולא הייתה לו שום גישה לבור בקריה. כל חטאו היה שנפל ברשתה של דמות וירטואלית, "אנה ילנה" מסוימת, שהפעילה אותו מרחוק. המשימות שהוטלו עליו היו כה פשוטות עד שהן מעוררות רחמים: לתלות מודעות רחוב, להטמין מעט כספים או להעביר חבילות.

האם זה חכם לענות לזרים ברשתות החברתיות? ודאי שלא. האם יש כאן חוסר אחריות? בהחלט. אבל מכאן ועד להפוך אותו לאויב העם הדרך ארוכה מאוד. העובדות מדברות בעד עצמן וזועקות את חפותו המוסרית: ברגע שהתבקש לבצע מעשה חבלני של ממש, כמו הצתת יער או חלילה פגיעה בנפש, הוא עצר. הלב היהודי שלו לא נתן לו להמשיך. באותו רגע המצפון גבר על הפיתוי הכספי והוא סירב בתוקף. הוא לא היה סוכן איראני, הוא היה כלי משחק בידי רשעים בלי להבין את גודל הצרה אליה נכנס.

אבל המדינה הייתה צריכה להראות יד קשה. בתקופה שבה הרחובות בוערים ותחושת הביטחון מעורערת, הציבור צמא להישגים ולתפיסות. כשאי אפשר תמיד לשים את היד על ראשי הנחש בטהרן, מסתפקים בטרף הקל שנמצא מתחת לפנס. האברך הזה, עם החזות התמימה והרקע הלא מתוחכם, היה הליהוק המושלם. קל לצייר אותו כמי שבגד, קל להתעלם מהזעקה שלו שחשב שמדובר בפעילות פוליטית או חברתית, וקל מאוד לשלוח אותו אל מאחורי סורג ובריח למען יראו ויראו.

שלוש שנים בכלא הן נצח. עבור אברך שכל חייו הם בית המדרש, השבת והילדים, מדובר בגזר דין שמשמעותו חורבן העולם האישי. בית המשפט אמנם התחשב בהודאתו ובחרטה העמוקה שהביע, ואף ציין כי מעשיו לא גרמו לנזק ביטחוני בפועל, אבל השורה התחתונה נותרה קשה מנשוא.

חבל ששמו של האברך אינו בהרב מיארה או גולדפריינד, אולי זה היה מסייע לשופטים להתעלם מהפשע הגדול ולראות את האדם, אולי זה היה מציל אותו מגזר הדין, אולי זה אפילו היה מסייע לו להתמנות לתפקיד רם דרג במערכת המשפטית של ישראל…

היום הזה הוא לא יום חג לביטחון ישראל. זהו יום עצוב שבו המערכת הוכיחה את כוחה על החלש. הצלחתם להכניס אברך לכלא על תליית מודעות, בעוד המפעילים האמיתיים יושבים בבטחה ומחפשים את הקורבן הבא. הציד הצליח, אבל בלב נשאר רק צער גדול על יהודי שנפל ועל מערכת שבחרה לדרוס במקום להבין.