המילה שתשנה לכם את הגורל: הכוח של "תודה"

שמות פרשת יתרו פרק יח פסוק (י) וַיֹּאמֶר֘ יִתְרוֹ֒ בָּר֣וּךְ יְקֹוָ֔ק אֲשֶׁ֨ר הִצִּ֥יל אֶתְכֶ֛ם מִיַּ֥ד מִצְרַ֖יִם וּמִיַּ֣ד פַּרְעֹ֑ה אֲשֶׁ֤ר הִצִּיל֙ אֶת־הָעָ֔ם מִתַּ֖חַת יַד־מִצְרָֽיִם: ופ"כ (ב) אָֽנֹכִ֖י֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֑֔יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣֥ית עֲבָדִֽ֑ים לֹֽ֣א יִהְיֶֽ֥ה־לְךָ֛֩ אֱלֹהִ֥֨ים אֲחֵרִ֖֜ים עַל־פָּנָֽ֗י:  ומבואר במסכת סנהדרין דף צד ע"א ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם. תנא משום רבי פפייס גנאי הוא למשה וששים ריבוא שלא אמרו ברוך עד שבא יתרו ואמר ברוך ה'.

שאלות:

א} הקשה המהרש"א בחידושי אגדות שם: וז"ל שלא אמרו ברוך כו'. כבר מצינו בכמה כתובים הקודמים שנאמר ברוך ה' במאורעות נח אמר ברוך ה' אלהי שם גו' ואליעזר עבד אברהם אמר ברוך ה' אלהי אברהם אשר לא עזב וגו'? ב} עוד הקשה בספר תורת חיים מסכת סנהדרין דף צד ע"א הרי אמרו שירה הרבה יותר לכאורה ממה שאמר יתרו ומדוע לא מספיק השירה? ג} עוד הקשו הראשונים מדוע בדיברה הראשונה תלה הטעם של אנכי השם בגלל שהוצאתיך ממצרים ולא אנכי שבראתי העולם?

האדם מקבל ומבין שזה דבר מובן מאליו:

אולם רצון התורה לאלפנו אחד מיסודות הנהגת בן אדם לחברו ובן אדם למקום, בהיות ונוהג שבעולם כאשר גודל בבית הוריו שכל הנעשה עבורו הוא כדבר מובן מאליו אינו רואה לעצמו חובה להודות ולהעריך את מה שמקבל ואולי יותר מכך יש לו תביעות ותלונות על הנעשה, כמו כן ההורים עם בניהם כאשר הבן עושה מעשה טוב ועוזר הדבר מתקבל כדבר מובן מאליו היות וזה חובתו ואין מגיע על כך הערכה, כמו כן בין אדם לאשתו כל מה שהאשה עושה בבית מבשלת מנקה מכבסת וכדומא הכל מובן מאליו ואינו רואה צורך לתת הערכה או תודה על הנעשה וכן ההפך האשה כלפי האיש שהזוג מבין ולוקח הדברים כדבר מוכרח להיות ואין על כך שום תשומת לב והערכה, כמו כן האדם בעסקו כאשר יש עובד טוב אינו זוכה להערכה כיון שמקבל משכורת, וק"ו כאשר מבקש איזה שירות מחברו תמורת שכר האדם מבין שאינו צריך להודות על כך כי אדרבא אני נותן לו שכר, וכן עזה"ד תן לחכם ויוסיף לקח והעיקר שהאדם חושב שהכל מובן מאליו שכך צריך להיות, ועוד יותר בעבודת השם שכל יום שמתעורר והוא בריא אינו חש בחסדי השם איתו או שגופו מתפקד ומערכת העיכול עובדת כראוי או שליבו פועם בקרבו הכל מובן מאליו ואינו חש מחויבות לתודה, וזו הטעות הבסיסית שמהווה חורבן ומחלוקת בביתו בחברתו ובעבודתו ובעבודת השם, ולפחות מאבדת כל מוטיבציה לשפר ולהמשיך בדבר הטוב שנעשה כיון שאין הערכה ולא ביטוי לכך, ולזאת באה תורתנו ללמדנו השקפת התורה הן בן אדם לחברו והן בן אדם לקונו יסוד היסודות הוא לדעת להודות ולהכיר טובה ולהוקיר ולהעריך כל הנאה שמקבל ולא לחשוב שהדבר מובן מאליו, זאת ועוד שהודאה מושכת ומורידה שפע, והיא המפתח לפתיחת שערי השפע הוא באמצעות עבודת התודה. וכן כתב מהר"ם שיק מסכת ברכות דף ז ע"ב כ' העיקרים מאמר ד' [פרק ט"ז], כי הוא כדי שיעשה האדם עצמו ראוי לקבל שפע ע"י הודאתו כי מיד ה' הכל מוסיפין לו שפע. וא"כ לעולם הודאה נמי כתפילה שע"י הודאה נמי מוסיפין לו שפע שבע רצון.

הרופא קבע שבקרוב הוא מאבד את הראיה ומה קרה:

מעשה שפורסם לפני כארבע שנים. קוראים לי אבי, אני אב לארבעה ילדים. זה עתה יצאנו מהחדר של דוקטור כהן, הוא הודיע לי שאני עומד בקרוב לאבד את מאור עיניי. מחשבות רבות התרוצצו במוחי: "אבי, אתה עומד להיפרד מכל המראה היפה של הבריאה, כבר לא תראה את השמים הבהירים בקיץ והאפורים בחורף גם לא את הצבעים היפים של העצים והפרחים…" חזרנו הביתה וחשבתי איך במשך ארבעים השנים לא התעוררתי להודות לבורא עולם על המאור שנתן לי?! איך לא פרצתי במחול כל בוקר על העיניים  שיכולות לראות את הבריאה הנפלאה?!? מיד לקחתי דף ועט והתחלתי לכתוב "אלוקים אני יודע שלא מגיע לי כלום ובכל זאת כל יום אתה שולח לי מתנות גדולות, מעולם לא עצרתי לחשוב או להודות עליהן אבל אף פעם לא מאוחר אז אלוקים, תודה על האוזניים ששומעות, תודה על זה שאני קם כל בוקר, תודה על חוש הטעם והריח, תודה על שהמוח פועל, תודה על מקום העבודה, תודה על המשפחה…" לא יכולתי להפסיק הדף הלך והתמלא ושוליים דקים נותרו לי בדף שם הוספתי עוד תודה אחת: "אלוקים, תודה לך שפקחת לי את העיניים לראות את העולם אני חושב שעד עכשיו שהייתי עיוור". אחרי שהרגשתי שליבי התמלא באושר ותקווה החלטתי כל יום לכתוב מכתב תודה לבורא עולם. הייתי מוסיף עוד תודה עוד דף ועוד דף. כן, יש הרבה על מה להודות. הימים עברו והגיע זמן הפגישה עם ד"ר כהן. נכנסו לחדר שלו, הוא בדק אותי ואחרי הבדיקה אמר: "אבי אלו לא אותן עיניים מישהו השתיל לך עיניים חדשות". אח, הוא לא ידע כמה שהוא צדק. התודה ניצחה וזאת עובדה – המחלה נעצרה, נמצאה תרופה חדשה למכתי והמחלה נסוגה לחלוטין!!! אתם מבינים זה רק עניין של תודה….

סגולת אמירת תודה:

כתב רבי נחמן מברסלב זצ"ל ליקו"מ ת"ב ח"ב שיש דרך אחת שבעזרתה ניתן להשיג כל דבר ואף לבטל את הגזירות הקשות ביותר שאפילו שערי דמעה נעולים בפניהן, דרך מיוחדת זו נקראת אמירת תודה שנאמר בואו שעריו בתודה תהלים ק-ד אדם שמודה לקב"ה על כל מה שקורה איתו מקטן ועד גדול מטוב ועד רע, פותח לעצמו את האפשרות לקבל מה' מתנות נפלאות שלא היו אמורות להגיע אליו, ולהיכנס בשערים נעולים שאין אפשרות לפותחם, וזאת בזכות אמירת תודה אמיתית ומעומק הלב, בכך שיהודי הופך את טבעו ומודה לה גם על הקשיים והניסיונות שעומדים כנגדו, הקב"ה אינו נשאר חייב והופך עבורו את הטבע בכדי למלא את כל מבוקשו.

שבח אינו תחליף לתודה:

ובזה נבוא לביאור הפסוקים ומאמר חז"ל כתב המהרש"א בחידושי אגדות שם לתרץ את קושיתו: וז"ל אלא דה"ק גנאי לו למשה וס' רבוא שלא אמרו ברוך ה' גו' על נס עצמם עד שבא יתרו ואמר ברוך ה' על ניסם משום דהוה נס דרבים כדאמרינן פרק הרואה וק"ל עכ"ל: ונראה ביאור דבריו שאמנם משה וישראל אמרו שירה ומצינו אצל נח ואליעזר שאמרו ברוך אבל הכל היה בגדר שבח השם על מעשיו, אבל לא תודה על מה שקבל, אבל יתרו הודה על הנס שנעשה לישראל וזה היה חסר שמשה וישראל לא הודו לקב"ה על הנסים שעשה להם ולא להסתפק לשבח את השם על הנסים הגדולים שעשה אלא צריך להביע את התודה על מה שהם קיבלו.  ואכן מצאתי שכך כתב לתרץ בתורה תמימה הערות שמות פרק יח הערה יג וז"ל צ"ל דמה ששרו ישראל את השירה אין זה בכלל ברכה והודאה, אלא רק שבח ותהלה, וגם זה היה רק לנס קריעת ים סוף ולא ליציאת מצרים עכ"ל: מכאן אנו למדים שלא מספיק לשבח את מעשה הזולת ההורים או את בן הזוג היות והשבח אין בו את הביטוי למה שהוא קיבל אישית וההערכה האישית חסרה, ולכן לדוגמה לשבח את תבשילים טעימים אינו התודה שמחוייב האדם אלא צריך לומר לבן הזוג תודה על מה שעשית בשבילי כי זה ביטוי להערכה האישית.

מנהג העולם לומר ברוך השם:

ומכאן ממעשה יתרו נלמד ונשרש מנהג העולם כאשר נשאל לשלומו משיב ברוך השם שהכוונה בזה להודות להקב"ה על מה שנעשה עבורו, כך כתב בספר עלי תמר מסכת ברכות פרק ט הלכה א ובזה יש ליתן טעם למנהגם של ישראל שאומרים ברוך ה' על כל מאורע ומאורע בחיי היום יומיים ע"ד ועל נסיך שבכל יום עמנו ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת שהוא כדי להסיר הגנאי של ששים רבוא מישראל.

אנכי השם אלוקיך תלה ביציאת מצרים:

ובזה מובן שהקב"ה תלה הדיברה הראשונה ביציאת מצרים ולא בבריאת העולם בהיות ויציאת מצרים מתייחסת במיוחד לעם ישראל שהטיב עימם ועשה להם נסים ונפלאות וחייבים להודות על כל מה שנעשה.

 

מצוות כבד את אביך בצד ימין הלוחות:

ובזה יובן מה שמקשים הרי לוחות הברית מחולקים לשני לוחות לוח ימין הן מצות שבן אדם למקום ולוח שמאל הן מצות שבן אדם לחברו, והקשו א"כ מדוע נכתבה הדיברה של כבד את אביך ואמך בחמש של צד ימין שהן של בן אדם למקום הרי מצוה זו גם כן בן אדם לחברו? אולם כתב בספר החינוך מצוה לג בהיות ומצוה זו היא מבוססת על אותו יסוד שהאדם ידע להודות על כל מה שמקבל ואינו נותן לשגרה לשכוח להודות על כך, הוא גם היסוד בעבודת השם ואחד משפיע על השני לכן היא שייכת גם למצות בן אדם למקום. ולזאת אמרו חז"ל הכופר בטובת חברו כפרעה סופו לכפור בטובת הקב"ה כפרעה.

 

 

בן אדם למקום:

הראת לדעת שהודאה היא אבן יסוד הן בעבודת האדם בינו לבן קונו והן בין אדם לחברו. ומאותו יסוד שחובת האדם להרגיל את עצמו להיות רגיש לכל דבר שמקבל ולהעריך ולהודות, יוכל האדם להכיר טובה לבוראו על כל החסדים שעושה עימו בכל יום ולא יבין שהכל מובן מאליו ואין על מה להודות, אלא חז"ל מגדירים הדבר עד כדי כך כל הנשמה תהלל שעל כל נשימה ונשימה צריך להודות להשם ולא להבין שלנשום זה דבר המובן מאליו, והקב"ה נתן אויר בחינם לכל ברואיו אשר בו תלויים חיי האדם, כי רגע של חוסר אויר אין קיום לאדם, כי כאשר האדם ילך לבתי חולים ויראה כמה מתמודדים עם כל נשימה או רח"ל מחוברים למכונת הנשמה אקמו ידע להעריך את מערכת נשימתו התקינה, וכמו כן כל חלקי גופו ואבריו אשר מתפקדים באופן תקין עד כמה צריך האדם להעריך ולהודות ללא גבול, וכאשר אנו אומרים בנשמת כל חי ואילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו, ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע, וידנו פרושות כנשרי שמים, ורגלנו קלות כאילות, אין אנחנו מספיקים להודות לך השם אלוקינו ולברך את שמך מלכנו על אחד מאלף אלפי אלפים ורוב רבי רבבות פעמים הטובות נסים ונפלאות שעשית עימנו ועם אבותינו, ולצערנו בתקופה זו אשר הצרות גוברות וכל יום גזרות קשות חדשות אשר נפטרים אנשים תינוקות וצעירים מדברים פשוטים אחד נחנק ואחד לא קם ואחד משפעת או מריאות או נופלים וכדומא הרי שלקום בסדר אינו דבר שמובן מאליו, וכבר לימדנו יעקב אבינו שאמר קטונתי מכל החסדים ומכל האמת כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות, ואם תתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש וכו' שחובת האדם לדעת להעריך כל הנעשה סביבו שאין הדבר פשוט ומובן מאליו, צא וראה כמה לא זכו לאשה ואם כבר זכו כמה לא זכו לפרי בטן ואם זכו לפרי בטן כמה ממורמרים מיוצאי חלציהם שעדיף שלא נבראו, ואם הכל בסדר כמה אינם בקו הבריאות ובכל יום מתמודדים עם הקיום, וק"ו כאשר זוכה לפרנסה אשר רבים רעבים לפת לחם ובגד ללבוש, כי אין החיים דבר שמובן מאליו, ורק כאשר האדם יחנך וירגיל את עצמו לתת דעתו על כל הנאה שמקבל להעריך ולהודות בן אדם לחברו יורגל גם להודות למקום.

חשיבות התודה בעיני השם יתברך:

כתוב בראשית פרק כט פסוק (לה) וַתַּ֨הַר ע֜וֹד וַתֵּ֣לֶד בֵּ֗ן וַתֹּ֙אמֶר֙ הַפַּ֙עַם֙ אוֹדֶ֣ה אֶת־יְקֹוָ֔ק עַל־כֵּ֛ן קָרְאָ֥ה שְׁמ֖וֹ יְהוּדָ֑ה וַֽתַּעֲמֹ֖ד מִלֶּֽדֶת:  ואמרו חז"ל במסכת ברכות דף ז ע"ב אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו לא היה אדם שהודה להקדוש ברוך הוא עד שבאתה לאה והודתו, שנאמר הפעם אודה את ה'. וכתב בפתח עינים מסכת ברכות דף ז ע"ב לא היה אדם שהודה להקב"ה עד שבאת לאה וכו' הקשה ידידי המשכיל הדר הוא כמה"ר שמואל הכהן יצ"ו דהרי אמרו רז"ל שאדם הראשון אמר מזמור שיר ליום השבת וכתיב טוב להודות לה' והרי אדם הראשון נותן הודאה ואמר טוב להודות והיכי קאמר דלא היה אדם שהודה להקב"ה עד שבאת לאה עכ"ד, ואני אומר [דיש מקום לומר דאדה"ר אמר שטוב להודות להגיד בבקר וגו' שהם דברים כוללים ולא על מה שנעשה לו בפרטות וגם לא אמר אני מודה, אלא שטוב להודות משא"כ לאה אמרה הפעם אודה ועל מה שעשה לה בפרטות, אמנם אין אנו צריכים לזה].

כל הקרבנות בטלים וקרבן תודה אינה בטלה:

ולזאת כתבו חז"ל במדרש ויקרא רבה (וילנא) פרשת צו פרשה ט סימן ז רבי פנחס ורבי לוי ורבי יוחנן בשם ר' מנחם דגליא לעתיד לבא כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל, כל התפלות בטלות ההודאה אינה בטלה, הה"ד (ירמיה לג) קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צבאות וגו' זו הודאה ומביאין תודה בית ה' זה קרבן תודה, וכן דוד אומר (תהלים נו) עלי אלהים נדריך אשלם תודות לך תודה אין כתיב כאן אלא תודות ההודאה וקרבן תודה. וכתב בספר אבודרהם תקון התפלות ועניניהם וז"ל ופירש החכם ר' דוד קמחי שרצה לומר באמרו כי התפלות בטלות שלא יצטרכו לשאול צרכי עולם כי בטובה גדולה יהיו כל הימים. ואין להם אלא שבח והודאה לשם יתב', וכן לא יהיו חוטאים לעתיד לבא ואז לא יצטרכו לקרבן חטאת ואשם כי אם קרבן תודה שאינו בא על חטאת. וזהו שאמר במדרש ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב (תה' עח, לט) שלא ישוב לטבעו וליצר הרע לימות המשיח.

ובעצם זו כוונת אנשי כנסת הגדולה שתיקנו לפתוח תפילת הלחש בפסוק השם שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך, ועלינו להבין מה כוונת דוד המלך וכי מי סגר את שפתיו עד שמבקש שהשם יפתח שפתיו? אולם כוונתו שכאשר אדם עומד להתפלל ישנם שני מצבים, יש מצב שעומד להתפלל על צרותיו שיוושע מהן, אך יש שעומד להתפלל להודות על כל החסד שהרעיף עליו בורא עולם, ודוד המלך מבקש שכאשר יפתח את שפתיו להתפלל זה יהיה בעבור להגיד תהילתך להודות ולהלל.

דברי הזוהר איך צריך להתפלל:

כתוב בראשית פרק לב (יא) קָטֹ֜נְתִּי מִכֹּ֤ל הַחֲסָדִים֙ וּמִכָּל־הָ֣אֱמֶ֔ת אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתָ אֶת־עַבְדֶּ֑ךָ כִּ֣י בְמַקְלִ֗י עָבַ֙רְתִּי֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֣ן הַזֶּ֔ה וְעַתָּ֥ה הָיִ֖יתִי לִשְׁנֵ֥י מַחֲנֽוֹת: (יב) הַצִּילֵ֥נִי נָ֛א מִיַּ֥ד אָחִ֖י מִיַּ֣ד עֵשָׂ֑ו כִּֽי־יָרֵ֤א אָנֹכִי֙ אֹת֔וֹ פֶּן־יָב֣וֹא וְהִכַּ֔נִי אֵ֖ם עַל־בָּנִֽים:

וכתב הזוהר בפרשת וישלח דף קסט להקשות מדוע יעקב נצרך להקדים קטונתי מכל החסדים וכו' כיון שרצונו לבקש על הצלתו היה צריך תיכף לבקש הצליני וכו'? ומבאר שיעקב אבינו מלמדנו שכאשר אדם רוצה לבקש צריך בתחילה להודות על כל החסד שהשם מרעיף עליו ורק אחר כך יבקש את בקשתו.

מעלת מודים דרבנן:

והוסיף על כך האורחות חיים חלק א הלכות תפלה אות כ וז"ל וגמטרי' של מודי"ם מאה כנגד מאה ברכות שחייב אדם לומר בכל יום. וכתבו בתשובות הגאונים החדשות עמנואל (אופק) סימן כח וז"ל מודים דרבנן דבר חשוב למאד עד שבשביל חשיבותו אמרו [במסכת ברכות דף כא ע"ב] על הבא ומוצא צבור מתפללין אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח צבור למודים יתפלל ואם לאו אל יתפלל.

מעשה עם הגר"ש אליישיב זצ"ל

כאשר היה מאושפז הובא בשבילו רופא מומחה מחו"ל לטפל ולא ידע לדבר רק אנגלית ולבסוף ביקש הגר"ש שילמדו אותו איך אומרים תודה באנגלית, שאלו אותו מדוע נצרך לכך, והשיב בכדי להודות לרופא, שאלו אותו שהם ידאגו להודות בשמו, והשיב בשאלה מדוע בכל תפילת שמונה עשרה יוצאים על ידי הש"ץ ואילו בברכת מודים תיקנו חז"ל שהציבור יאמר מודים דרבנן, ומדוע לא הסתפקו באמירת הש"ץ? אלא חז"ל מלמדים אותנו שלהודות צריך האדם בעצמו לעשות ולא על ידי שליח, ולכן נצרך ללמוד לומר תודה באנגלית.

מעשה שהיה עם הגרש"ז להודות על שרות בתשלום:

מסופר על הגרש"ז אויירבך זצ"ל שלאחר פטירתו סיפר נהג מונית שהסיע באופן קבוע את הרב במשך שנים רבות ובכל יום כשנכנס למונית שואל לשלמה וב"ב וכאשר נפרד ממנו מודה לו על שהסיעו, למרות שבעל המונית עשה לטובת עצמו ואדרבא הגרשז"א הוא שעשה לו טובה, כיון שסו"ס נהנה היה מודה כיון שאינו שייך רק למיטיב אלא לזיכוך נפשו.

סיפור מבהיל בגלל אמירת תודה ניצל מהתאבדות:

כך סיפר בחור תיכוניסט יום אחד כשהייתי בכיתה ט', ראיתי ילד מהשכבה שלי שהיה בדרכו הביתה מביה"ס. שמו היה עמית. נראה היה שהוא סוחב את כל הספרים שלו. חשבתי לעצמי: למה ילד יקח את כל הספרים שלו הביתה מביה"ס? הוא בטח סתם איזה 'יורם'. היה לי שבוע עמוס במיוחד (מסיבות ומשחק כדורגל עם החברים שלי נגד נערים משכונה אחרת) אז משכתי בכתפי והמשכתי ללכת. בשעה שהלכתי, ראיתי חבורה של נערים רצים לכיוון עמית, מעיפים לו את כל הספרים מהיד ומפילים אותו לאדמה. המשקפיים שלו עפו וצנחו על הדשא במרחק שלוש מטרים ממנו. הוא הביט למעלה וראיתי את העצב בעיניו. ליבי יצא אליו, רצתי וכשהוא זחל מסביב כדי לחפש את משקפיו וראיתי דמעות בעיניו. הגשתי לו את המשקפיים ואמרתי לו "החברה האלה סתם מגעילים" הוא הסתכל אלי ואמר "היי- תודה " וחייך. אותה אמירת תודה זה היה אחד מאותם חיוכים המראים הכרת תודה אמיתית שיוצאת הישר מהלב ולכן נקשרתי אליו. עזרתי לו לקום ולהרים את ספריו ושאלתי אותו למה לא ראיתי אותו קודם, ואיפה הוא גר. הסתבר שהוא גר לידי. שאלתי אותו איך קרה שלא ראיתי אותו קודם לכן, והוא ענה שהוא הלך לבי"ס פרטי עד לפני זמן קצר. בחיים לא הייתי מתחבר עם ילד שהולך לבי"ס פרטי לפני כן. דיברנו כל הדרך הביתה ועזרתי לו לסחוב חלק מהספרים. הסתבר לי שהוא דווקא היה ילד די "קוּל". שאלתי אותו אם הוא היה רוצה לשחק איתנו כדורגל? והוא ענה שכן. בילינו ביחד כל אותו שבוע וככל שהכרתי אותו יותר כך חיבבתי אותו יותר וכך גם החברים שלי. ביום ראשון בבוקר ראיתי אותו שוב עם כל הציוד. אמרתי לו, נראה לי שאתה הולך לפתח שרירי ידיים חזקים במיוחד אם תסחוב את כל הספרים האלה כל יום. הוא צחק והעביר לי חלק מהספרים. במהלך ארבע השנים הבאות, עמית ואני נעשינו חברים טובים. כשסיימנו את התיכון, התחלנו לחשוב על צבא ואוניברסיטה. ידעתי שכל הזמן נישאר חברים למרות שכל השיכבה ואני צחקנו עליו על כך שהוא 'יורם'. בסוף השנה, עמית נבחר לשאת את הנאום בשם הבוגרים בטקס סיום התיכון. ראיתי את עמית באותו יום, הוא נראה נהדר, הוא היה אחד מאותם נערים שבאמת מצאו את עצמם במהלך התיכון. הוא התמלא וממש נראה טוב. הוא היה מאוד נרגש מהנאום. טפחתי לו על השכם ואמרתי לו "אל תדאג – אתה תהיה גדול". הוא הסתכל עלי באחד מאותם מבטים מלאי הכרת תודה וחייך. כשהוא התחיל לנאום, הוא כחכך בגרונו ואמר: "סיום התיכון הוא זמן להודות לאלה שעזרו לך לעבור את שנות הנערות בשפיות – ההורים שלך המורים שלך. אבל יותר מכל – לחברים שלך. אני פה כדי לספר לכם שלהיות חבר של מישהו, זוהי המתנה הטובה ביותר שיכולת לתת לו. אני עומד לספר לכם סיפור. הסתכלתי עליו, לא מאמין למשמע אוזני כששמעתי שהוא מספר את הסיפור של היום בו הכרנו. הוא סיפר שהוא תיכנן להתאבד באותו היום. הוא סיפר איך הוא רוקן את כל הארונית שלו וניקה אותה כדי שאמא שלו לא תצטרך לבוא לנקות לאחר מכן ולסחוב את הספרים שלו. הוא הסתכל אליי וחייך חיוך קטן. "למזלי, ניצלתי, החבר שלי הציל אותי מהתאבדות". שמעתי את הרחשים בקהל בשעה שהבחור, הפופולרי והמוצלח הזה, מספר על הרגע החלש ביותר שלו. ראיתי את ההורים שלו מסתכלים עלי ומחייכים את אותו החיוך מכיר התודה. עד לאותו רגע לא הבנתי את המשמעות של אותה הכרת תודה.

מעשה בחשיבות אמירת התודה לקב"ה:

עוד מספרים מעשה שהיה ביהודי ירא שמים שכמו כולנו חי את השיגרה, יום אחד שמע מהחכם דרשה על מעלת אמירת התודה כמה זה חשוב להודות, וליהודי הזה היה בן בחור ישיבה שהחליט באותו היום לצאת עם חבריו לטיול לקברי צדיקים, היהודי הזה קיבל על עצמו לומר תודה על כל דבר ואחרי שיצא מבית הכנסת בדרך לביתו שמתארכת בערך כמו עשרים דקות, אמר תודה לקב"ה על אשתו על הילדים על הפרנסה ועוד ועוד באמת לא חסר על מה לומר תודה לקב"ה, ברגע שהאדם מתחיל לומר תודה על כל דבר הוא פתאום רואה שיש לו הכל, אבל שלא אומרים תודה מרגישים שחסר, ואותו יהודי היה אומר תודה כל הדרך עד שהגיע לביתו, שהגיע לביתו הוא נח צהריים, והנה לקראת הערב בנו חזר מהטיול נסער ונרגש, ואמר לאביו אבא אתה לא מאמין איזה נס היה לנו ראינו את המוות מול העיניים, מספר הבן לאבא שבדרך לטיול הוויז לקח אותנו דרך כפר ערבי ופתאום שמנו לב שאנחנו בסביבה עויינת, ובין רגע התאספו עלינו המון ערבים סביב האוטו והתחילו לצעוק בערבית אטבח אל יהוד תהרגו את היהודים תהרגו את היהודים, ופתאום הגיעו השוטרים הפלסטינאים ופיזרו את ההמון ממש ראינו את המוות מול העיניים, שאל אותו האבא באיזו שעה בערך זה קרה נענה לו הבן בערך בשעה אחת וחצי, אמר לו האבא זו בדיוק השעה שהלכתי בדרך הביתה ואמרתי תודה לקב"ה על הכל, בזכות אמירת תודה ניצל בנו וזה בדיוק מה שכתב בליקוטי מוהר"ן שבשעה שהאדם אומר מזמור לתודה הקב"ה מוליד לו תולדה ישועה ממקום אחר.

מעשה היה עם פרופסור ינון משערי צדק:

קראתי מעשה שהיה עם פרופסור ינון בשערי צדק מנהל מחלקת זיהומים שפעם הביאו חולה שנעשה לה נקב בקיבה רח"ל והיית סובלת כאבי תופת כמובן הכניסו אותה לניתוח אך עדיין היו לה כאבים עזים בני המשפחה ובפרט אחד הבנים היה מלא טרוניות וטענות על הרופאים מדוע לא מטפלים נכון באמא שהיא עדיין סובלת כל כך ושאל מי האחראי על המחלקה הוא חייב לדבר איתו, ובאמת יצא לו שכאשר הגיע פרופסור ינון הטיח בפניו דברים קשים על ההזנחה וחוסר טיפול לאמא אשר כבר מאושפזת שלושה שבועות והיא עדיין סובלת, לאחר ששמע הפרופסור את הדברים ביקש מהבן להתלוות אליו הלך איתו והוא לקח אתו לאזור השירותים ולא הבין מה הוא עושה אולם הרופא מראה לו ששם על הקיר תלויה ברכת אשר יצר וביקש מהבן שיקרא איתו ביחד מה כתוב בברכה, הבן היה המום כי הרופא נראה חלוני ומה רוצה מהברכה ומראה לו הרופא כי כתוב שהקב"ה ברא את האדם נקבים נקבים חלולים חלולים ואם יסתם אחד מהם או יפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, אמר הרופא אתה מבין מה כתוב כאן הרי אם יפתח אחד מהן אפילו שעה אחת אי אפשר להתקיים ואמא שלך יש לה חור בקיבה וכבר היא חיה פה שלושה שבועות וזה רק אודות לטיפול המסור שמנסים להציל אותה ועדיין יש לך טענות כי אינך יודע להודות לקב"ה על החסד שעושה בכל רגע עם האדם מבחנתי כל נשימה שאדם נושם הוא חסד ונס ולא דבר שמובן מאליו, הבן כמובן היה מאוד המום מאחר והיה בן תורה ולמד מוסר השכל כיצד צריך להסתכל נכון ולדעת לומר תודה על חסדי הקב"ה בכל רגע עם האדם.

פסק הלכה לכל אדם:

ולכן מבואר במסכת ברכות דף כח ע"ב תנו רבנן: בכניסתו מהו אומר? יהי רצון מלפניך ה' אלהי שלא יארע דבר תקלה על ידי, ולא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי, ולא אומר על טמא טהור ולא על טהור טמא, ולא יכשלו חברי בדבר הלכה ואשמח בהם. ביציאתו מהו אומר? מודה אני לפניך ה' אלהי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות, שאני משכים והם משכימים – אני משכים לדברי תורה והם משכימים לדברים בטלים, אני עמל והם עמלים – אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר, אני רץ והם רצים – אני רץ לחיי העולם הבא והם רצים לבאר שחת. רבים טועים שאין חובה לאומרה וגם בעיקר בסיום מסכת ונעלם מעניהם  ההלכה. כי נפסק להלכה כל מי שזוכה ששם הקב"ה חלקו מיושבי בית המדרש ולומד תורה, שלא יחשוב שזה דבר שמובן מאליו אלא צריך להודות על כך בכל יום, כמ"ש בשו"ע או"ח סימן קי סעיף ח הנכנס לבית המדרש יתפלל: יר"מ ה' אלהינו ואלהי אבותינו שלא אכשל בדבר הלכה וכו', וביציאתו יאמר: מודה אני לפניך ה' אלהי, ששמת חלקי מיושבי בית המדרש. וכתב המשנה ברורה סימן קי ס"ק (לו) וביציאתו וכו'. כתב הרמב"ם בפי' המשנה ואלה שתי תפלות חובה. ויש לו להתפלל יושב או עומד כמו שיזדמן לו ולא יחזור פניו למזרח ולא למערב ולא יעשה השתחויה וכו' עי"ש והביאו הא"ר ושארי אחרונים: וכן נהג האריז"ל כמ"ש משנה ברורה סימן קי ס"ק (לד) הנכנס לביהמ"ד. האר"י ז"ל היה אומרה בכל בוקר והיה אומר אח"כ כי ד' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך: עוד הוסיף משנה ברורה סימן קי ס"ק (לז) יאמר מודה וכו'. וה"ה העוסק בתורה ביחידות כל היום צריך לומר כן בכל ערב אחר גמר לימודו [מ"א]:

מוסר השכל:

הנלמד מדברנו על היסוד הגדול והחשוב שעליו מושתת עבודת האדם בינו לבין קונו וכן בין אדם לחברו והיא לדעת להודות ולהרגיל עצמו לומר תודה ולהחדיר בקרבו הערכה והוקרה והודאה על כל טובה והנאה שמקבל בכל צורה, וצריך כל זוג שבונה ביתו לקבל על עצמו להרגיל לשונם תמיד להודות ובפרט הבעל כלפי אשתו שאין דרך האיש להודות ולדעת לפרגן ולשבח על כל פעולה שנעשה עבורו וכן האשה כלפי בעלה, ולא לנהל את חיי הנישואין כדבר המובן מאליו אלא להפרות את השמחה והאושר בבית כאשר כל אחד מעריך ומוקיר כל הנאה ובזה מרבים שלום והשכינה שורה בביתם. ובכך שזו האוירה שתשרה בבית הרי שהתוצאה מכך ילמדו הבנים להתייחס עם ההורים כי חובה להחדיר בבית את התשומת לב לכל טובה והנאה שנעשית מאחד לשני זו דרך לגדל ולחנך שאין הדבר מובן מאליו שההורים יעשו כל מה שעושים וצריך להוקיר ולהודות, כך גם ההורים עם הבנים ידעו לשבח את מעשה בניהם ולא לחשוב שזה חובתן כי רק כך יתחנכו להרגיל עצמן להעריך כל דבר שמקבלים, וכן בחיי החברה או העבודה או קבלת שרות אפילו בתשלום ידע האדם להביע את הערכתו ולשבח ולהודות על כך ולא דבר המובן מאליו כי יכול להיות אחרת. זאת ועוד פורסם מחקר של פרופ' רוברט אמונס, הוא המדען המוביל בעולם בתחום חקר הכרת התודה, ולאחר עשרים שנות מחקר הוכיח כי בני אדם שהרגילו עצמם להודות הדבר פועל בצורה פסיכולוגית על מוח האדם לעורר בו זיכרונות טובים ומטיב את האנרגיה החיובית והדבר בה לידי ביטוי בכל תחומי החיים בבריאות ובשמחה והכוח להתמודד עם כל מצב, ובדומה לכך האדם ירגיל עצמו גם בינו למקום לדעת להודות ולהלל את השם על חסדיו ולעבוד את השם בשמחה תמיד ועל ידי זה ימשוך עליו ועל בני ביתו חסדים ורחמים וטובה וברכה.

החותם בברכת שבת שלום ומבורך.

הצב"י מרדכי מלכא עיה"ק אלעד