הגמרא בפרק ערבי פסחים מציינת כי על הבן לשאול את אביו "מה נשתנה", ואם "אין דעת בבן – אביו מלמדו".
מעיסוקה של הגמרא במושגי דעת ושאלות, נראה כי ליל הסדר הוא במהותו חג של חוכמה ובינה, המבוסס על קושיות שכליות ותשובות עומק.
מצד שני, ליל הסדר הוא גם חג של אמונה פשוטה ותמימה: היכולת לקום ולצאת ממצרים אל "ארץ לא זרועה", מבלי לשאול שאלות טכניות על הדרך.
עוד באתר:
כאן עולה התהיה כיצד ניתן לשלב בין אמונה תמימה לבין העמקה בשכל ובדעת?
לכשנתבונן בדבר, נבין כי ביציאת מצרים היו שני חלקים: הייתה יציאה כללית של האומה, שנבעה מכוח הבטחת ה' לאברהם אבינו ודרשה אמונה פשוטה;
אך הייתה גם יציאת מצרים פרטית של כל אחד ואחד מישראל. כל אדם בחר באיזו רמה לצאת מהטומאה וממצרים, בהתאם לעוצמת הרצון האישי שלו.
לפי אמור לעיל, יובנו דברי ה"עוללות אפרים": שבת הגדול נקראת בשם זה כי הייתה זו הפעם הראשונה שבה נצטוו עם ישראל לקיים מצווה כ"מצווים ועושים", והרי "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה".
בשבת הגדול בחרנו וקיבלנו עלינו את עול המצוות מתוך רצון חופשי, אך השאלה שעמדה למבחן הייתה – באיזו רמה ובאיזו מידה של תשוקה נעשה הדבר.
בחודש האביב הבריאה כולה מתחדשת, ואנו מתחדשים יחד איתה. השאלה היא רק באיזו עוצמה נתחדש, והתשובה לכך תלויה בהכנה ובמעשים שלנו.
