חז"ל במסכת ערכין (דף טו) קובעים קביעה מרעידה: "המספר לשון הרע מגדיל עוונו כנגד עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים". כיצד ייתכן שלשון הרע חמור משלוש העבירות שעליהן נאמר "יהרג ואל יעבור"? באותה מסכת נקטו חז"ל בלשון דומה: "המספר לשון הרע כאילו כופר בעיקר", שנאמר: "אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו איתנו מי אדון לנו".
המתמטיקה של החטא: איכות מול כמות
כדי להבין את חומרת העניין, נצא למהלך על פי הפשט, שמקורו בשולחן ערוך (אורח חיים, סימן שכ"ח סעיף י"ד). בהלכות שבת נפסק חידוש נפלא: חולה שיש בו סכנה הזקוק לבשר, וישנן שתי אפשרויות – להאכילו נבלה שנתן גוי או לשחוט בהמה ולחלל שבת – ההלכה היא שעדיף לחלל שבת.
השאלה מתבקשת: כיצד עדיף לעבור על חילול שבת החמור (שעונשו סקילה) מאשר על אכילת נבלה (שהוא איסור לאו קל יותר)? המהר"ם מסביר שאיסור שבת "הותר" או "נדחה" במקום פיקוח נפש, ולכן השחיטה למען החולה מותרת. מנגד, ה"מחצית השקל" מקשה: אם הכל נדחה מפני פיקוח נפש, עדיף לעבור על האיסור הקל (נבלה).
עוד באתר:
היסוד לפתרון נמצא ברמב"ם וברשב"א: כל המצוות נדחות מפני פיקוח נפש, אך האיסור אינו נעלם. כאשר אנו משווים בין שחיטה אחת בשבת לבין אכילת נבלה, ההסבר הוא כזה: בשחיטה עוברים על חילול שבת פעם אחת, ואילו באכילת נבלה עוברים על עשרות לאווים בכל אכילה ואכילה. הצטברות הלאווים הרבים חמורה יותר מעבירה אחת של סקילה.
3,000 מילים ברבע שעה: חשבון העוונות של החפץ חיים
ההיגיון הזה מופיע ברבנו יונה ב"שערי תשובה" (ג', ר"א). אדם שרצח או עבד עבודה זרה עבר עבירה חמורה, אך הוא עשה זאת פעם אחת. לעומת זאת, אדם הסובל מבעיית לשון הרע מדבר ללא הפסקה. בספר "שמירת הלשון" מבאר החפץ חיים שאדם יכול לומר כ-200 מילים בדקה. בשיחה של רבע שעה מדובר ב-3,000 מילים – שהן 3,000 עבירות.
החפץ חיים מוסיף כי מעבר לאיסור "לא תלך רכיל", המספר עובר על שורה ארוכה של איסורים: "ארור מכה רעהו בסתר", "ואהבת לרעך כמוך", "הישמר בנגע הצרעת", "זכור את אשר עשה ה' למרים", "ביטול תורה", "לפני עיוור לא תיתן מכשול", וכן חילול השם וגאווה. בחישוב מצטבר, אדם יכול להגיע ל-30 לאווים על כל מילה, ובשיחה של 20 דקות – ל-90,000 עבירות. לכן אמרו חז"ל שלשון הרע הוא "כנגד כולן", והעונש עליו בעולם הזה הוא הגדול מכולם.
הטרגדיה של נוב עיר הכהנים: כששאול המלך נכשל
כדי להעמיק בכוח הלשון, נעיין בדברי ה"שם משמואל". בזמן שאול המלך נפטרו ארבעה גדולי עולם (שאול, דואג, אחימלך ואבנר) ועיר שלמה של כהנים הושמדה בגלל לשון הרע של דואג האדומי. דואג סיפר לשאול שדוד קיבל סיוע באחימלך שבנוב, ושאול הרג את כולם כ"מורדים במלכות". כיצד שאול, "בחיר ה'" שלא טעם טעם חטא, נכשל בעוון כה חמור?
אצל דוד המלך אנו רואים גישה הפוכה. כשדוד ברח לשאול והתארח בנוב, הוא נזהר מאוד שלא לשתף את אחימלך בסיבת בואו כדי לא לסכנו. כששמע מאוחר יותר מאביתר על הטבח, אמר דוד: "ידעתי… כי אני הסיבה לכך". דוד לא חיפש אשמים חיצוניים; למרות שעשה הכל כדי למנוע סכנה, הוא לקח אחריות פנימית.
סוד הפירוד: מה הקשר בין לשון הרע למוות?
מדוע שאול המלך קיבל את לשון הרע? חז"ל במדרש רבה מציינים שהנחש היה הראשון שדיבר לשון הרע על הקב"ה. הנחש לא הביא את המוות ישירות, אלא גרם לאדם וחוה לאכול מעץ הדעת. ה"שם משמואל" מסביר יסוד נפלא: המוות הוא "פירוד בין הדבקים" – התפרקות ארבעת היסודות (אש, רוח, מים ועפר).
האדם נברא כדי לאחד את הבריאה ולהעניק לה משמעות רוחנית. ככל שהאדם דבק בה', הוא מחבר את היסודות. חטא עץ הדעת הכניס לעולם את תודעת ה"אני" הנפרד, את המורכבות של טוב ורע. ברגע שהאדם הפך לישות נפרדת מהקב"ה, החיבור בין יסודותיו נחלש, והתחיל תהליך הפירוד הטבעי שמוביל למוות.
הלשון הרע של הנחש הוא השורש:
-
השמיעה לנחש: יצרה את הסדק והפירוד בנפש.
-
האכילה מהעץ: קיבעה את הפירוד כמציאות פיזית בעולם.
עצם ההקשבה לקול שאינו קול ה' ("כי שמעת לקול אשתך") היא תחילת התנועה של הפירוד. לכן העונשים ("בזיעת אפך", "בעצב תלדי") הם תוצאה של עולם שכבר אינו זורם באחדות פשוטה אלא בפירוד ומאמץ.
הכוח המרפא: מידה טובה מרובה
הכוח של לשון הרע הוא עצום כי הוא נוגע בשורש הנפרדות של האדם מהבריאה. אך אם בחסרונות הלשון המצב כה חמור, הרי שמידה טובה מרובה פי 500: כמה טוב, תועלת ושבח יש למי שמשתמש במילים טובות כדי לעודד, לחזק ולשבח את הזולת. השימוש החיובי בלשון הוא הדרך לתיקון הפירוד וחזרה לאחדות המוחלטת.
